דטה גרי
השמים משחירים ואני כבר לא
מחזירה את נשמתי מפחד
אלוהים
אני נשארת קרובה
לאדמ-מה
בפרח רשעים כמו עשב
אני דורשת לפני שכיחה
בין השמשות
את נס פעירת הפה המתהפך
שרידי השואה הקדושים שלנו
לוחמי פלוגות המחץ הקדושים שלנו
האמירו ודברו אל העם
שנזכור
מקור הברכה לא אחד
כותונת פסים, מספר על היד, שבולים, חרב, נערה ונער
שרוטים על מעמד מגש הכסף
לתפארה
אבל קולו האלם של 'האחר' שלא
ידע ולא שמע ולא ראה
מחכה לאות
נשקוהו פה אל פה
ספרו את הספור
והוא את פיהו יפער
וקולותיו יראו
לכו ונלכה
ונרננה
