אלי ברנד
השורות הבאות משקפות משהו שעלה על דעתי והתקשר בעיני לחלק מהחוויות שעברו עליי במהלך הלחימה בלבנון ולחשיבה שלי כיהודי עליהן.
אחת החוויות הלכאורה באנאליות שהיו לי היא שבאחד הימים האחרונים לשהותנו בלבנון, במהלכו היינו בבית באחד הכפרים, מצאתי שחיילים שלי כתבו כתובות על קירות הבית (בסגנון – fuck hizbulla וכד'). אספתי אותם, הבעתי את כעסי ושאלתי אותם אם לדעתם ככה צה"ל אמור לנהוג והתשובה שקבלתי היתה שאני צודק לחלוטין ושהם בכלל לא חשבו, ותוך שעה לא היה זכר לכתובות.
חשבתי באותו זמן שמאוד חסר במהלך הלחימה – כחויה סוחפת ומתירת רסן – זמן למחשבה.
אגב, היו כמעט לכל יחידה מספר יציאות להתרעננות בארץ ליום-יומיים-שלושה לפחות בכל פעם, אבל במהלך אותם ימי רענון לא היה שום טיפול מוכוון בחשיבה על האירועים (לפחות לא אצל כל מי ששמעתי).
במהלך השבת האחרונה לאחר שחרורי משירות המילואים חשבתי על פרשיות "שופטים" ו"כי תצא" של השבת שעברה והקרובה שבהן מופיעים קצת מדיני המלחמה המקראיים ועל משמעותם בעקבות חוויותי.
שמתי לב לשני דברים, האחד - שסדר הבאת הלכות המלחמה בפרשיות תואם כמעט את המהלך הכרונולוגי של הלחימה, בהתחלה יש עיסוק בשלב בגיוס – בעידוד הלוחמים לפני היציאה לקרב (דברים פרק כ' פסוקים א'-ד') ובהסדרת השחרורים לזכאים (פסוקים ה'-ט'), אחר כך יש את שלב תחילת הלחימה – "כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ-וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם." (פסוקים י'-יח') אחר כך יש את אופן ניהול הלחימה – " כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ" (פסוקים יט'-כ').
כאן נכנסת באמצע מצות עגלה ערופה אשר שוברת קצת את הרצף אליו התייחסתי (אמנם הפרשה העוסקת באחריותם המיניסטריאלית של מנהיגי החברה למשברים מוסריים נראית אקטואלית מאין כמוה לצערנו אך אינה מענייני כאן) ובהמשך יש את פרשת אשת יפת תואר העוסקת למעשה בסיום המלחמה וספיחיה המתרחשים בשובו של הלוחם לביתו (פרק כא' פסוקים י'-יד').
הענין השני שצד את עיני היה כי לצד ההליכה הכרונולוגית בעקבות סדר הלחימה יש דלות כמעט מזעזעת של דיני מלחמה, זה ללא כל השוואה לכל מאטריה הלכתית אחרת ובודאי שלא לדיני המלחמה במשפט הבינ"ל.
נכון שישנם עוד דיני מלחמה במקומות נוספים אבל עדיין זה דל למדי, במיוחד לעומת כמות הדילמות שהמלחמה מציבה בפני המשתתפים בה בפועל, ובודאי ביחס לעיסוק האינטנסיבי של ספר דברים בעבודה זרה למשל או במצוות אחרות התלויות בארץ.
לצערנו ההיסטוריה של ההלכה היא כזאת שהתפתחותה פרחה בעיקר בתקופות בהן לא היה לנו שלטון עצמי וממילא לא היה צבא ולא היה צורך בפיתוח והרחבה ממשיים של דיני המלחמה, אבל כיום אנו במצב אחר וחשבתי שהיה הכרחי לארגן ולגבש דיני מלחמה (ואולי גם בט"ש), לא סביב השאלות של שמירת שבת בלחימה אלא עיסוק בשאלות שבמהותן מתקשרות ללחימה ודי העציב אותי שאינני מכיר עיסוק ממשי, מעמיק ורחב בשאלות אלה בחשיבה היהודית.
למקרא הפסוקים הללו חשבתי שיש רמזים בפרשיות המקראיות לכלים חינוכיים שחשוב להדגיש בפני הלוחמים ערב צאתם ללחימה והם יכולים לשמש סימני דרך למי שירצה ברצינות לפתח את דיני המלחמה היהודיים.
הרמז הראשון שדיבר אליי טמון בשאלה (נראה לי שנתן זך הרס לרבים את המודעות לכך שמדובר בסימן השאלה) – " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר"?! (פרק כ' פסוק יט') – האם בעץ השדה אתה נלחם?! אם אתה צריך לפגוע במישהו – פגע באוייב, אל תפגע באופן עיוור. המעניין הוא שהמקרא לא מביא רק את האיסור על השחתת עצים אלא גם מטיח בקורא את השאלה המדגישה את האבסורד שלפעמים הלוחמים אינם ערים אליו בשטף האירועים.
נראה לי שמכאן ניתן ללמוד את החשיבות שמייחס המקרא לעצם שאילת השאלות המוסריות כאמצעי חידוד הרגישות למצבים בעייתיים ואבסורדיים. מי שלא שואל שאלות מצבו רע ומר.
הרמז השני שמצאתי הוא בפרשת אשת יפת תואר, פרשה קשה ולא פשוטה של האופן בו יוכל יוצא הצבא לקחת לעצמו שבוית מלחמה – אחד העניינים שבלטו בעיני בדין זה (ואני לא מנסה לייפות את המצוה הזאת שאמנם לתקופתה היתה בהחלט חדשנית אבל בחשיבה אנאכרוניסטית רגילה ובראי ימינו מזעזעת למדי). ישנו בפרשה זו תהליך שעל הלוחם לעבור במשך חודש לפחות עד שאותה שבויה שמצאה חן בעיניו מותרת לו.
הרעיון שסיקרן אותי מתוך פרשה בעייתית זו הוא הרעיון של העצירה, לקיחת פסק הזמן ורק לאחר מכן השלמת הצעד שבו בחרת. מי שנמשך אחרי שטף האירועים ואיננו עוצר מתבהם. האדם המוסרי, החושב חייב להיות מסוגל לעצור, לשקול את מעשיו ותוצאותיהם ורק אז לפעול.
הרמז השלישי שצד את עיני, שהוא למעשה מוטו שחובה על כל לוחם לזכור תוך כדי הלחימה, בא בפתיח למצוה של הכנת פתרונות ממוסדים לעשית צרכים בעת הלחימה (פרק כג' פסוקים י'-טו', נושא שבנסיון להיות עדין אציין רק שהיה מהותי מאוד בלחימה הנוכחית).
בפתיח למצוה זו נאמר – "כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה, עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל, דָּבָר רָע " (פסוק י').
כוונת המקרא בפשטות אמנם ממוקדת יותר ממה שיאמר להלן אבל נראה לי שחשוב דוקא להרחיב את משמעות הפסוק.
כשאנחנו נמצאים במצב לחוץ, בו גבולות האסור הרגילים נפרצים בשל ההכרח ואנו נאלצים לעשות דברים שבשגרה נחשבים לרעים ומזעזעים צריך להדגיש יותר מתמיד את המודעות להשמר מכל רע.
מי שישמר מכל רע כל הזמן אולי יצליח באמת לעשות רק את הרע ההכרחי ולהמנע מרוע מיותר.
אם אחזור רגע לחויה שתארתי בתחילת דברי – יום או יומיים לאחר אותו אירוע היה לנו חשש שנקלע למחסור במים (מה שלא קרה בסופו של דבר לשמחתי) והתעורר דיון, קצר ולא מאוד מעמיק, בשאלה מה נתיר לעצמנו לעשות לשם השגת מים. התשובות שעלו פחות מעניינות, אבל עצם קיום הדיון היה שינוי מרענן שנבע אולי מהפסקת האש.
שלא נדע עוד מלחמה.
