צבי גילת
כל החגים והמועדים נושאים עימם הזדמנות להתבוננות ומחשבה. מהי ההצעה שנושא עימו חג השבועות?
אף שהכינוי אינו מופיע בכתובים, במסורת שלנו שבועות הוא גם 'חג מתן תורה'.
הנה הצעה אפשרית אחת להתבוננות: מהי ה'תורה' שלי? איך היא ניתנה לי ואיך אני מקבל אותה? איך היא מתממשת בחיי?
שבועות הוא גם 'חג הבכורים', והוא גם 'חג הקציר'. גם בכורים וגם הקציר והלכותיו קשורים בנתינה. אולי 'נתינה' היא הנושא המרכזי שמוצע לנו להתבונן בו בחג הזה.
מה מאפשר נתינה ומה מעכב אותה? איך נותנים? מה צריך כדי לדעת לקבל?
כדאי להתבונן בזה, משם שנתינה וקבלה הם יסוד בסיסי, אולי אין בסיסי ממנו, ביחסים בין אדם לזולתו, ואפילו בינו לבין עצמו. ללא קבלה ונתינה – אין זרימה בחיים.
ראוי להתבונן ביסוד הזה דווקא עכשיו, משום שהתרבות שבה אנו חיים מטשטשת במכוון את המושגים הללו בדרכי רמיה מגוונות ומתוחכמות. תסתכלו על השוק, תסתכלו על הפוליטיקה, תסתכלו על הפרסומות בטלוויזיה - כולם רק רוצים לתת. הנחות, הטבות, שלווה ורוגע, עושר, בטחון ושלום.
אבל אם מנסים להביט מעבר לסיסמאות, רואים בדיוק את ההיפך: רוצים רק לקחת.
קח סלולארי משופר, וזמן אוויר במתנה, והפוך לנתין צייתן של מדינות סלקום, פלאפון ופרטנר. קח בתשלומים, קח באשראי, והפוך לעבד של האוברדראפט. כל הכוכבים שמרצדים על המרקע רק רוצים לתת בידור וצחוקים, מידע ויעוץ, ובעצם רוצים, וגם די מצליחים, לקחת לך את המוח.
מי באמת נותן, ומה הוא נותן? ומה הוא לוקח בחוזק יד או בחלקלקות?
נוהגים לקרוא בשבועות את 'מגילת רות'. רות ונעמי הן הגיבורות הראשיות של המגילה.
מי היא נעמי? היא אשה נכבדה, שהחיים המרו לה. תחילה ירד בעלה מנכסיו, וירד עם משפחתו לגלות. אחר כך התאלמנה, אחר כך שכלה את שני בניה. כעת היא אשה זקנה, אלמנה, שכולה, עניה. קשה לתאר בדידות קיומית גדולה יותר.
מי היא רות? כלתה של נעמי היא אלמנה צעירה שנמצאת עכשיו על פרשת דרכים. גם לה, לכאורה, אין הרבה, זולת נעוריה ויחוסה הרם (על פי המדרשים, היא בתו של עגלון מלך מואב). אבל יש לה כמה נכסים רוחניים שאין להם תחליף - נאמנות, אחריות, ובעיקר - שלימות הלב. זה מאפשר לה יכולת ראיה: היא יכולה להתעלות מעל הצער והיגון הפרטיים שלה, ולראות את הכאב, המחסור והבדידות של זולתה. הראיה הזו נותנת לה כיוון בחיים. היא הולכת בעקבותיו בנחרצות וללא פקפוק.
בחג מתן תורה, גם סיפורן של רות ונעמי בא ללמד אותנו משהו על נתינה. נתינה, מסתבר, אינה פעולה עיוורת. היא עניין לבירור: למי נותנים, מה באמת נותנים, איך נותנים, מתי, וכמה.
נתינה קשורה בראיית האחר. ראיית האחר מוציאה אותך מהמעגל הצר והסגור של מכאוביך ונותנת כיוון ומשמעות לחיים. רק חסד שכרוך בראיה הוא 'חסד של אמת'.
"מגילת רות" הוא שמו של הסיפור הזה. למה דווקא? הרי יש שם גם גיבורים נוספים. אולי יש כאן רמז, שצפון בשם. כדי לגלות אותו, אולי כדאי לשנות את סדר אותיותיו. אותיות 'רות' הן גם אותיות 'ותר'.
ותר על האגו שלך, ותר על מה שמוכר לך, ותוכל לתת משהו חדש, לעצמך ולזולת.
בכל אחד יש משהו חדש שלא היה לפניו מעולם, אבל לפעמים הוא האחרון לזהות אותו.
שבועות הוא חג הקציר. כדי לגלות את החדש צריך לקצור ולתלוש מהקרקע הכל כך מוכרת, את מה שצמח עליה. מכאן מתחילה התחדשות.
כדי להתחדש צריך להיות פתוח לקבל. גם על כך אפשר לשאול בחג הזה: מה אני רוצה לקבל? האם אני מקבל את מה שאני צריך? מה קשה לי כל כך לקבל, ולמה?
גם כדי לקבל צריך 'רות', צריך לותר. הויתור הזה - על תחושת הכח, על 'אני ואפסי עוד', על אימוץ השרירים הנצחי והמרתו בנכונות להכיר בחסרוני - הוא אולי הקשה ביותר.
לזה באמת יש צורך בחסד גדול.
