מעצמאות לעצמיות

דוד ליברמן

גרסה להדפסה

לקראת יום העצמאות הקרב אני מבקש לדון במושג 'עצמאות' כמושג ששורשיו בממד האישי-קיומי ומשמעויותיו התרבותיות והפוליטיות נובעות משם.  

מילון אבן שושן מציין בערך עצמאות – "עמידה ברשות עצמו; אי-תלות באחרים". בערך עצמיות הוא מציין – "תכונתו המקורית של דבר, מהות עצמית, אישיות".

הבחנה מילונית זו מקבילה להבחנה המושגית של  ישעיהו ברלין במסה 'שני מושגים של חירות' (1) בין רעיון החופש השלילי לבין רעיון החופש החיובי. החופש השלילי מגדיר "תחום אשר במסגרתו יכול אדם לפעול מבלי שיופרע על ידי אחרים". בעוד החופש החיובי נובע מרצון "להיות מונע על ידי שיקולים, תכליות מודעות שהם משלי.. אני מבקש להיות מישהו עושה, מחליט, לא מי שמחליטים בשבילו". אולם הדיון של ברלין מחדד את העובדה שחרות שלילית כלומר עצמאות מעול זר אינה חירות מלאה. כל עוד אין למשתחרר תכליות אותנטיות משל עצמו הרי הוא נע על פי דחפים של הסביבה ומשרת מטרות אחרים. אין חירות מלאה ללא מימוש העצמיות.

במעבר למציאות הישראלית –  כבר עמדו חוקרי תרבות כגרשום שלום (2), קורצווייל(3) ואחרים על כך שתנועת התחיה היהודית , הציונות, פועלת מתוך פרדוקס מדהים של החייאת העם מחד ומרד ברצף הדורות והמסורת – מאידך.(4) אחדים מהם עמדו על ההכרח הדיאלקטי שבנטישת העמדה המסורתית שרק מתוכה יכלה להתממש התחיה הריאלית של עם ישראל. קבוצה דתית שעמדתה כלפי ההיסטוריה העולמית  פסיבית, שהדבק המלכד אותה עשוי מדת, זכרונות ותקוות גרידא ואינה מגובשת על בסיס כלכלי וחברתי, שאינה חמושה בכלים מודרניים ובתודעה מודרנית, "עדת יהודים ללא את וללא חרב / עוטי טלית ותפילין" בלשונו של אורי צבי גרינברג, לא הייתה מסוגלת לבצע את משימת הענקים שהציונות לקחה על עצמה – משימה דמוגרפית, כלכלית, מדינית וצבאית.

נמצא איפוא כי כדי להשיג את העצמאות אנוסים היינו לוותר, או להתפשר, על העצמיות.  

לאור ניתוח זה, שאלת השאלות של הקיום היהודי היא – לאן פנינו מועדות. עלינו לבנות 'עצמיות'. מהי ? האם רצוי או אפשרי לשוב אל מה שהיה, או אל חלקים ממנו ? האם יש לבנות מהמסד, מחומרי המציאות הכל-כך שונה שלנו עצמיות אחרת ? ובכל מקרה, האם תהליכים אלו הם בשליטתנו או שמא הם כבר מתרחשים ואנו יכולים להשפיע באופן חלקי בלבד וכיצד ?

לגבי יום העצמאות, השאלה היא  מה אמור יום זה לציין עבורנו-  האם זהו יום של שמחה בהישג החלקי של השגת העצמאות או שזהו יום שאיפה ותקווה למימוש העצמיות ? או שמא הוא מכיל את זה ואת זה ?     

לא מזמן יצאנו מיום העצמאות הראשון שלנו, הלא הוא חג הפסח ונראה לי שעיון בכמה מתכניו עשוי לספק אנלוגיות פוריות עבורנו. אין כאן פתרון לבעיותינו אבל אולי יש כאן ראיה לכך שאיננו הראשונים להתלבט בהן.

מה היה התהליך שעברו בני ישראל בעת יציאת מצרים ביחס לשאלתנו ? נראה ששתי תיזות שונות קיימות במדרשי חז"ל בעניין זה. מדרש שוחר טוב (לספר תהלים קט"ו) מקביל זו לזו שתי מטפורות מקראיות ליציאת מצרים: 

"ואתכם לקח ה' א-להיכם ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים" (דברים ד,כ)
"הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי .. ככל אשר עשה לכם ה' א-להיכם במצרים.." (דברים ד,לד)

ועל כך אומר המדרש –
" 'ויוצא אתכם מכור הברזל' כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ;
וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו כך 'הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי"

המטפורה לכור הברזל מניחה מצב בו ישראל קיימים כחטיבה עצמאית הלכודה בסביבה קשה ביותר; המפגש עם הסביבה יוצר תהליכים רבי סבל אך בסבל זה נצרפים בני ישראל ומועמדים על עצמיותם, על טהרתם, תוך שהם נפרדים מסיגיהם, כזהב בכור. כתום התהליך, לא נותר למחוללו, א-להים, אלא להושיט ידו ולהוציא,לגאול. את הזהב מהכור. הגאולה היא סופו של התהליך. העצמאות באה אחרי העמידה על העצמיות. לפי הפסוק השני לעומת זאת, יציאת מצרים הייתה לידה. עד לגאולה, ישראל היו כעובר במצרים, מחוברים בכל מערכות חייהם , מהווים חלק מהגוף המצרי. הייסורים שלפני הגאולה לא נבעו מהפרדת הסיגים מהגוף העיקרי; היו אלה חבלי לידה – הרחם המצרי פלט מתוכו את בני ישראל, וכשנפלטו לחלוטין נוצרו לראשונה כעם נפרד. כאן העצמאות באה קודם לבניית ההוויה העצמית.

הדברים הללו מזכירים את המחלוקת במדרש התנאים לשמות – המכילתא (בא, פרשה ה') לדעת ר' אליעזר הקפר היו ישראל נבדלים ומיוחדים מן האומה המצרית, בנורמות מוסריות (עריות ולשון הרע) ובהופעה חיצונית (שמות מיוחדים, לשון מיוחדת).

הפילוסוף והמשורר בן ימי הביניים, ר' יהודה הלוי, הלך בעקבות מדרש זה ותיאר כך את מצבם של ישראל: "היו בני ישראל המשועבדים במצרים שש מאות אלף איש מבן עשרים שנה ומעלה כולם שומרים על יחסם אל שנים עשר השבטים ונקראים על שמם לא יצא איש מכללם אף לא בא נוכרי במחנם וכולם מצפים לאשר יעד האלוה לאבותם אברהם יצחק ויעקב כי ינחילם את ארץ כנען"(5)
ואילו לדעת ר' מתיא בן חרש במכילתא - "הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו"

כלומר, לא התקיימה הוייה עצמית כלשהי! צריך להכיר ברדיקליות שבדברי דרשן זה. הלא הסיפור המקראי מניח רצף היסטורי בין בני ישראל המשועבדים לבין אבותיהם שבאו מצרימה. יותר מזה – הנחת המספר המקראי היא שהשעבוד היה ידוע מראש, כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים(6) –

"ידע תדע כי גד יהיה זרעך בארץ לא להם
ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה
וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי
ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"

ניתן אולי לשער כי רובם של ישראל המשועבדים לא ידעו את העבר, ובכל זאת, ר' מתיא זקוק למקור אחר, רב עוצמה, כדי להשתית עליו תמונה כה שונה של גאולת מצרים. מקור זה נמצא לו בתיאור המדהים המופיע ביחזקאל ט"ז לראשיתו של העם -

"כה אמר ה' א-להים לירושלים :
מכורותיך ומולדותיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך החתית ( ! )
ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך (=לא נכרת חבל טבור) ובמים לא רוחצת למשעי
והמלח לא הומלחת והחתל לא חותלת
לא חסה עליך עין לעשות אחת מאלה לחומלה עליך
ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך ביום הולדת אותך" 

ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי"

רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי בעדי עדיים
שדיים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה
ואעבור עלייך ואראך והנה עתך עת דודים" (יחזקאל טז,ג-ו)

בתיאור זה, בני ישראל אינם מיוחסים לאברהם יצחק ויעקב. למעשה, הכינוי בני ישראל הופך לבלתי מוצדק ויש להחליפו אבל במה ? אין להם שם, אין להם עבר. ולאור מצבם גם לא צפוי להם עתיד ארוך או מבטיח. במצב זה נגלה עליהם, או אם נשתמש בלשון המטפורה – עליה, הגואל המסתורי, א-להים, שמתוך קפריזה בלבד מחליט לתת לה את יכולת ההישרדות (ואומר לך – בדמייך חיי !) בשלב ראשון, ואחר כך, כשגופה בשל מתעוררת תשוקתו והוא לוקח אותה לאשה. אם נחזור לממד המסומל כאן, עצמאותם של בני ישראל קדמה לאיזושהי עצמיות פנימית. תהליך הבחירה והגאולה התנהל מהחוץ- פנימה, מהגוף אל הנפש. לדברי ר' מתיא, שני הדמים עליהם מדבר יחזקאל הם דם ברית המילה ודם קורבן הפסח, שתי המצוות שישראל קיימו ערב יציאת מצרים. כאן החלה בניית עצמיות כלשהי.

המדרשים מספקים , אם כן, שני דגמים שונים ואף הפוכים לגאולה לאומית.
הוגי הדעות של הציונות חלקו אף הם בעניין זה. הרצל, ובעקבותיו ז'בוטינסקי, דרש להתרכז בשאלה של ניתוק היהודים מהגולה והבאתם לארץ. 'שאלות התרבות' כפי שנקראו אז, תיפתרנה מיניה וביה או שתטופלנה מאוחר יותר. לעומתו, אחד-העם, ראה בציונות תנועה שתפקידה לעסוק ב'שאלת היהדות' כלומר – בעדכון תכניה של היהדות שאיבדו את כוחם למשוך את הלבבות ולגבש את העם. אומנם עדכון זה אינו תיאורטי בלבד. מדובר על יצירת חיים יהודיים מחוברים למציאות, אך רוויים בתרבות יהודית מתחדשת, וכל זה דווקא בארץ ישראל. שאלת היהודים כלומר יצירת סביבה בה יהודים יוכלו לחיות באופן עצמאי נראתה לאחד העם בלתי פתירה בטווח הקצר, אבל גם שולית יחסית לשאלת היהדות כלומר לבניה מחודשת של העצמיות. כמה מהוגי הדעות האחרים שהיה להם אינטרס רוחני חזק – גורדון, הרב קוק, בובר, סברו שהתהליך חייב לשאוף לשתי המטרות הללו – עמידה עצמאית ומימושיה הריאליים, יחד עם העמקה עצמותית – והתקדמות בכל אחד מהאגפים תסייע לאגף האחר (בלי לטשטש את העובדה שההתקדמות הזו עשויה להיות דיאלקטית ולאו-דווקא הרמונית, בפרט במשנתו של הרב קוק) הוגי דעות אלו גם סברו שהציר עליו ייסוב הכל, הוא האישיות הפרטית. עצמיות לאומית חזקה מתחילה במעמקי נפשו של הפרט. להלן קטע מדברי הרב קוק (7) בו הוא רואה קשר ישיר בין תהליכי גאולת הכלל לבין גאולת הפרט. הוא בוחר כתיאור למצב הגלות את צירוף המלים מספר יחזקאל –

 "ואני בתוך הגולה, ודורשו כאילו נאמר : ה'אני' גולה - 
"ואני בתוך הגולה –וכה הולך העולם וצולל באובדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים ומלומדים מסתכלים בחיצוניות מסיחים דעה גם הם מן האני ומוסיפים תבן למדורה, משקים את הצמאים בחומץ מפטמים את הלבבות ואת המוחות בכל מה שהוא חוץ מהם והאני הולך ומשתכח וכיון שאין אני אין הוא וקל וחומר שאין אתה.
רוח  א פ י נ ו   משיח ה'.. איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא. את ה' א-להינו ודוד מלכנו נבקש.. את האני שלנו נבקש את עצמנו נבקש ונמצא"

המונחים משיח ו'דוד מלכנו' מסמלים עבור הרב קוק את הגאולה. גאולה  זו, הוא קובע, נמצאת בתוכנו, מציאת המשיח היא בו- זמנית מציאת האני הפנימי.

כדרך העולם, נוצר פער בין הדרישה העקרונית של המנהיגים לבין ההתממשות. בלי להיכנס לפרטי הפרטים של שאלה זו, ודאי שלכל הדעות, הדברים לא התרחשו כמתוכנן. מצד אחד, הציונות כבר בראשיתה החלה לעסוק ב'שאלות התרבות' בניגוד לעמדה ההרצליאנית הקלאסית. מצד אחר, מעולם לא הייתה די הסכמה לעצב תרבות מוסכמת על הכל. אנשי המזרחי, זרם העבודה, הציונות הכללית והימין הרביזיוניסטי חלקו בחריפות ביניהם באשר לתכני היהדות המתחדשת בארץ. יותר מזה – לכל זרם לעולם לא היה די פנאי, די מרחב, לעצב בעצמו את מהפכתו הציונית-תרבותית כראות עיניו.  

איפה, אם כן,  עומד כל אחד מאתנו במנעד שבין עצמיות לעצמאות, ואיפה החברה בכללה ? מן הסתם אין תשובה חד-משמעית במישור הפרט ואין תשובה אחת במישור הכלל אך עצם העלאת השאלה חשובה. מלוח השנה העברי ניתן לקבל המלצה באשר לכיוון ההתמודדות עם שאלתנו. הראשון מבין מועדי האביב הוא הפסח. הפסח הוא חג היציאה לחירות כלומר – החג בו ניתנות האופציות השונות, ניגלה הפוטנציאל, אך המימוש עודו מכאן והלאה. אחר כך בא יום העצמאות שיש בו הבטחה דומה לזו של הפסח. ביניהם יום השואה ויום הזיכרון – כמוהם כמרור של ליל הסדר, מזכרת למחיר הנורא ששולם בדרך לחירות. אחר כך בא ל"ג בעומר – חגם של המקובלים, זהו גם היום בו הושכן שלום בבית מדרשו של ר' עקיבא ופסקה המגפה בתלמידיו. ואחר כך חג השבועות – חג מתן התורה. אלו הם חגי התרבות היהודית המציינים את ההבשלה של החירות הגולמית שהושגה ביציאת מצרים. המצה העשויה בחפזה, הגולמית, מתפתחת, תופחת והופכת ללחם הבכורים. 

1. בתוך הקובץ – four essays on liberty, oxford university press, 1969 בתרגום יעקב שרת, הוצאת רשפים, ת"א, 1987.
2. ראה למשל "היהדות מהי ?" וכן "החילוניות ותמורתה הדיאלקטית" בקובץ – 'עוד דבר', עם עובד, ת"א, 1986, (עמ' 119-124).
3. ראה למשל "פלוראליזם האנורמליות כיסוד הקיום היהודי" בקובץ – 'במאבק על ערכי היהדות', שוקן, ת"א, 1970 (עמ' 206-212).
4. שלא כדעה המקובלת, המרד אינו מתבטא אך ורק בחילוניות, גם הציונות הדתית שותפה לו במידה זו או אחרת, ולא כל הזרמים החילוניים מעורבים בו באותה מידה. גילוייו העיקריים של המרד במורשת הדורות הקודמים הם – עזיבת המסגרת ההלכתית, פריצת המסגרת הקהילתית עד כדי התערות אמפטית בחברה המערבית, ונקיטת עמדה אקטיביסטית-ריאלית כדי לפתור את בעיות היסוד של הקיום היהודי.
5. הכוזרי, מאמר ראשון, פג, תרגום יהודה אבן-שמואל
6. בראשית י"ד.
7. אורות הקודש, חלק ג', צ"ז