מוטי בר אור
השואה גדולה עלי מלנסות לכתוב משהו משמעותי. קרבתה אלינו בשנים, קרבתה למשפחתי-אינה מאפשרת פרספקטיבה מספיקה לתת מילים. כאדם המאמין כי להיסטוריה האנושית והאישית ישנה השגחה וכוונה, אינני פטור מלנסות להתמודד. וקשה.
חלק מחכמי התלמוד היו עדים למלחמות קשות ביותר. חרבן בית שני , מרד בר כוכבא ותוצאותיו. השבר היה עצום, החל מכמות הדם שנשפכה, דרך המשבר התרבותי עם אבדן המקדש, וכלה עם השבר התיאולוגי על דמות האל נוכחותו והשגחתו.
הרצח הראשון שקורה סמוך מאוד לבריאת העולם הטריד מאוד את חז"ל. עם תחילת החיים האנושיים-שפיכות דמים. סיפור קין והבל.
"אמר ר' שמעון בן יוחאי- קשה הדבר לאומרו, ואי אפשר לפה לפרשו:
(משל) לשני אתליטין שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך.
אילו רצה המלך –פירשן (מפריד ביניהם).
ולא רצה המלך לפרשן!
נתחזק אחד על חברו והרגו.
והיה מצווח (ההרוג) ואומר: מי יבקש דיני לפני המלך!!!
כך 'קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה'"
(מדרש בראשית רבה פרשה כב).
ר' שמעון בן יוחאי התחבא במערה בזמן מרד בר-כוכבא. הוא איבד חלק מחבריו ורבותיו האהובים ביותר בהם ר' עקיבא שעונה לאיטו למוות בידי קלגס רומאי. סביר כי בעודו דורש את סיפור קין והבל, הוא בעצם חווה ומשוחח עם ההרג העצום שהוא רואה ביציאה ממערתו ומחפש בין השאר דרך לשוחח עם אלוהיו.
המדרש זועק בשתי רמות. הראשונה – איך לא התערבת -הרי היית שם! התורה אמרה "לא תעמוד על דם רעיך" (ויקרא יט –טז), ואילו המלך כאן עמד ולא התערב.
שניה- נדמה כי המלך הזמין התגוששות זו!
אכן 'קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו'.
ובכל זאת הדברים נאמרו במדרש (בגרסאות שונות במדרש תנחומא ובמדרש הגדול), ועלינו להתבונן, ללמוד ולהתמודד עם דמות המלך, הרי הוא בורא עולם.
ללא בחירה חופשית אין משמעות לבריאת האדם. הקב"ה לא יכול להתערב בכל פעם שהאדם בוחר בחירה ברוע, כי אז הבחירה אינה חופשית. חלק מהמחיר של העולם של חז"ל "לא בשמים היא" והריבונות הארצית המלווה אמירה זו משמעותה היא, כי האל המסתיר פניו, לא יתערב כל אימת שברואיו שנבראו בצלמו –שופכי דמים. זוהי אחת מטרגדיות הקיום. אך כגודל הכאב בבחירה ברוע, כך גודל התיקון בבחירה בחיים.
התקווה,כי האדם כפרט והאנושות ככלל יבחרו בטוב היא משמעות התקווה לתיקון עולם.
אפשר להמשיך לפתח רעיון זה. פגשתי בו לראשונה אצל פרופ' אליעזר ברקוביץ ז"ל בספרו "אמונה אחר השואה. בזמנו הוא נתן לי כיוון, מעט מרפא לנפש.
ועדיין אי השקט הוא גדול. אמר לי פעם רב חשוב ויקר לליבי: "השואה זה חילול השם הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית".
כשיצאנו ממצרים היה לנו ארבעים שנה לעכל את החוויה. ארבעים שנה לגעת ביסודות העבדות, להשתחרר מהגעגוע לעבר. רק שני אנשים מתוך יוצאי מצרים נכנסו לארץ. צריך דור חדש לחולל שינוי תודעתי לקראת הפרק הבא וכנראה המרכזי בקורות עם ישראל, הרי הוא הכניסה לארץ.
אחר שואת אירופה לא קיבלנו ארבעים שנה. תוך שלש שנים חנכנו מדינה ריבונית עם כוח, צבא, כלכלה וכו. בפסיכולגיה האישית והקולקטיבית יש משהו בלתי אפשרי בסמיכות שבין השואה למדינת ישראל.
כביכול, קיבלנו את המדינה כטיפול בהלם.
הימים האלו שבין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות ,ראויים מעט לריפוי. לנסות לעכל את מה שההיסטוריה לא אפשרה לנו, כל זאת מתוך ידיעה כי אנו חיים בתקופה מיוחדת. ואולי, אולי נוכל להודות כי מידת הברכה גדולה ממידת הפורענות.
