דוד ליברמן
"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים..." (משנה, תענית, פרק ד')
משנה זו מעידה על מנהג קדום שרווח בארץ. קשה ליישב מציאות היסטורית זו עם מערכת האסוציאציות שלנו ליום כיפורים – בכי, כובד ראש, צום, תפילה וכו'. והלא מערכת אסוציאציות זו בנויה על נוהל שראשיתו בפסוקי המקרא הדורשים צום ומדברים על עינוי נפש ביום זה ?
משנה אחרת המדברת על יום הכיפורים במונחים רווי שמחה היא האחרונה במסכת המוקדשת ליום הכיפורים, מסכת יומא, וזו לשונה - "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר (ירמיה י"ד) מקוה ישראל מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל:"
מכאן שיש לעדכן את מושגינו על יום הכיפורים. חז"ל סברו שהיום בו זכה משה, בעלייתו השניה להר סיני, לראיית ה' ככל שאדם יכול לראותו, ולהבנת הרחמים כיסוד מרכזי בדרך הנהגת העולם על ידי ה', היה ביום הכיפורים ; על כן ראו ביום זה , כלשון הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק שני) "זמן תשובה לכל ליחד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל". תפיסה זו הורכבה על גבי התפיסה המופיעה בתורה לאמור –
"בעשור לחודש תענו את נפשותיכם.. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל).
הכפרה המקראית מושגת במעשי הכהן הגדול במקדש ובעינוי הנפש של כל אחד; הסליחה החז"לית מושגת על ידי עשיית תשובה. שילוב שתי העשיות מציג אותנו בסופו של יום טהורים, מפויסים, חדשים, השמחה ברורה. ואכן יום הכיפורים יום חג הוא, ועל שום כך מדליקים בו נרות ולובשים בו בגדי חג. ואפילו הצום מקבל במסגרת תפיסה זו משמעות אחרת לחלוטין, על כך תעיד הכרעתו המבנית של הרמב"ם שלא כלל את הלכות יום הכיפורים בהלכות תעניות הכוללות למשל את יום תשעה באב, אלא מיקמן בקובץ נפרד בעל שם מיוחד – הלכות שביתת עשור. ובתארו שם את מצוות הצום הוא כותב: "מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר תענו את נפשותיכם"
רוצה לומר ( על אף הניסוח המקראי) ביום זה איננו מתייסרים וסובלים, אנו נמנעים מאכילה בשל רוממות היום.
השמחה מושתתת איפוא על אפשרות התשובה והטהרה הפתוחה לכל, ואולם הדברים אינם פשוטים, מבחינה עקרונית ומעשית כאחת. להלן מקור המדגיש עד כמה אין אפשרות התשובה מובנת מאליה – "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה להם חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודש בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב(=זהו פירוש הכתוב) 'על כן יורה חטאים בדרך' יורה לחטאים דרך לעשות תשובה" (תלמוד ירושלמי, מכות ,פרק שני, הלכה ד')
מגרונה של החכמה מדברת האובייקטיביות ואומרת שבאופן אימננטי קיים קשר בין החטא לבין עונשו. אי אפשר למחוק את העבר או לבלום את השפעותיו על ההווה. אף הנבואה זועמת על החוטא וקובעת כי עליו למות. רק הקב"ה עצמו מסוגל לקבל את התשובה ואף להציעה. מדוע וכיצד? כדי למצוא מענה לשאלות אלו כדאי לעיין בספר יונה (ספר זה נקרא בשלמותו בתפילת המנחה של יום הכיפורים)
השאלה המטרידה ביותר כל קורא בספר היא – מדוע סרב יונה לשליחות? שאלה זו מחריפה כשמתברר כי יונה זועם דווקא כאשר שליחותו מצליחה ואנשי נינוה שבים מדרכם הרעה. יונה מספק תשובה לשאלה זו, ואולם יש להבינה –
"אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרוחַ תַּרְשִׁישָׁה. כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה:"
הייתכן שיונה מתנגד לכך שה' מרחם על נינוה? ואם כן, האם התנגדותו קשורה בנינוה דווקא או שהוא מבטא התנגדות עקרונית לרעיון הסליחה בכלל? המלים בהם מתאר יונה את רחמי ה' מהוות תזכורת למקום אחר במקרא בו דובר על עקרון הסליחה האלהית וממילא מתחזקת ההשערה שיונה מתנגד עקרונית לרעיון התשובה. המלים המצוטטות בזה הן מלותיו של משה, והוא אמרן בעלייתו השניה להר סיני לאחר שה' נעתר לבקשתו למחול לישראל וגם לבקשתו הנוספת –
"אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲך...הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:"
ה' נעתר לבקשה זו ואמר -
"אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם"
כלומר, דרכי הנהגתו של ה' את העולם, שאותם מבקש משה לדעת הן דרכי הרחמים. להלן ניצב משה על ההר ובחזונו הוא רואה ומבין את מידות הרחמים של האל ואלו דבריו לנוכח המראה – "ויֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:"
ניתן לראות שהדברים שמשה אמר בהתרגשות ובהזדהות, נאמרים שוב מפי יונה – בביקורת קשה. יונה הוא הוא דוברה של הנבואה הגוזרת ואומרת – הנפש החוטאת היא תמות. איש האמת העקבית הוא ואין הוא רואה מדוע יוכל הרהור לאחר מעשה למחוק את מה שנעשה והיה למציאות. התנהגותו של יונה עקבית. כך הוא נוהג באנשי הספינה, יונה אינו מנסה להצילם למרות התנהגותם האנושית. כנראה סבר שאם הסערה קמה על ספינה זו ראויים אנשיה למוות. אולי קריאתם לאלילים שונים מחייבת אותם בעיניו ( בדבריו הוא מתריס – עברי אנוכי ואת ה' א-להי השמים אני ירא). כך גם לגבי עצמו. יונה אינו מרחם על עצמו, אינו מתפלל להצלת עצמו אלא שואל את נפשו למות.
עתה נשאלת כמובן השאלה כיצד מתמודד ה' עם ביקורת זו?
פעמיים במהלך הספר הגיב ה' למרידתו של יונה. בפעם הראשונה נשלח דג לבלוע את יונה . ה' לא שכנע את יונה אלא כפה אותו לבצע את השליחות. בפעם השניה, לעומת זאת, דיבר ה' במלים ובמעשים –
"וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה: וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ: וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת: וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:"
אינני חושב שהטיעון המרכזי הוא התועלתיות, שהרי אם כך, ההשוואה מופרכת. הקיקיון מביא ליונה תועלת, לא כך אנשי נינוה לה'. הטיעון הוא אחר – כיוון שיונה יצר התייחסות רגשית לקיקיון, אין הוא יכול לראות באובדנו. יונה, איש העיקרון, הנכון למות ולא ללכת בשליחות פסולה, יונה הנרדם כשהים גועש והמלחים זועקים, כועס ואבל ומבקש למות כשאבד לו קיקיון ! מדוע ? שמא נוצרה סוף סוף איזושהי אינטימיות בין האיש הבודד, המסוגר, המתנשא הזה לבין צמח שהצל לו מרעתו ? עתה נפתח פתח ליונה להבין את סודה של האינטימיות שאינה תלויה בשיקול אובייקטיבי, שאינה נובעת מזכות אלא מקירבה, מחמלה. מסתבר עתה שעד כה, יונה וה' שוחחו בקודים שונים. ה' רוצה לתקן את דרכיהם של בני האדם כדי שיוכלו להמשיך ולהתהלך לפניו, ואילו יונה חושב שבני האדם נשפטים ואובדנם היא אופציה הבאה בחשבון. ואילו עתה מעמיד ה' את הקיקיון כסמל לנגד עיניו של יונה ובכך אומר לו - ראה כמה חביבים הם החיים, על שמחותיהם הקטנות, הקיקיוניות, בנות החלוף.
אכן דומה שלא לשווא נבחר דווקא הקיקיון ללמד את יונה לקח זה. הקיקיון הוא צמח שחייו קצרים, אבל יותר מזה – הקיקיון הטיל צל על יונה. הצל הוא משהו שאין בו ממשות, שאין לו קביעות, ובכל זאת הוא קיים וכה חשוב עד כדי גזירת השורש ה.צ.ל ממנו. במקום אחר במקרא, הצל הוא סמל לקיום האנושי - "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר:" (תהלים קמד)
צלו של הקיקיון מסמל את הקיום האנושי – לא נצחי, לא ממשי, ובכל זאת לעתים מציל, מגונן. יונה נבחר על ידי האל כדי שהוא יציל ויגונן על אחיו, בני האדם, עתה הוא מוצל על ידי קיקיון , אם ילמד לקח זה יהיה ראוי להיות נביא, שכן כמשה בשעתו יבין את דרכי ה' ויהיה מוכן בכל עת להזכיר לו את רחמיו, כדי להציל את קהילתו.
זוהי תמציתה של עבודת יום הכיפורים – להזכיר לה' ולנו את החמלה הבאה מאהבת החיים ומאהבת האדם.
