ברוך ברנר
פסח.הפה מדבר.
האדם מספר.
אלי ויזל כתב בשם החסידים שהקב"ה ברא את האדם מפני שהוא אוהב לשמוע סיפורים.
בספר יצירה נאמר שהאל (אל... אל מה?) ברא את העולם בספר ספר וסיפור.
המילים יוצרות 'שפה'- שהנהר יזרום בתוכו (כי מעבר הנהר ישבו אבותיכם).
ה'נראטיב' שהעולם בנוי עליו נשמע כל כך מודרני או פוסט... ויאמר: אלהים – ויהי.
הזוהר (פרשת וארא) - מדבר על זמן גלות מצרים והתהליך של הגאולה וזה לשונו, במצרים: וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח... מאי קוצר רוח?...אמר רבי יהודה 'דלא הוו נפשי, ולא הוו לקיטי רוחא' ובתרגום: שלא היו במנוחה ולא היתה רוחם מלוקטת.
אחד ממאפייני הגלות הוא שרוחך מפוזרת ולא מלוקטת. מאפיין נוסף- ולדעתי יש קשר בין השניים, אומר הזוהר, זה גלות הדיבור. 'משה קלא ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא'. והיה איהו אטום לפרשה מילין. וכל זמנא דדבור הוה בגלותא, משה אזיל קלא בלא דיבור והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהבית אורתא ובההיא זמנא אתחבר קלא בדבור ... קול ודבור כחדא שלימו'. תרגום: משה היה קול בלי דיבור, הדיבור המילה היתה בגלות והיה הוא אטום לפרש מילים...
וכל זמן שהדיבור היה בגלות משה הלך 'קול בלי דיבור' וכך הלך עד שהתקרבו להר סיני וניתנה תורה ובזמן ההוא התחבר הקול בדיבור , קול ודיבור באחדות שלמה, כך מופיע גם בכתבי חסידות.
מצב הגלות הוא מצב ש'נאלמתי דומיה' (תהילים ל"ט)בפסח הדיבור נגאל, נוצר סיפור.ישנם סוגים שונים של דיבור- דיבור ריק ודיבור מלא, דיבור מאיר ודיבור אטום, דיבור שיש בו דעת ודיבור שאין בו דעת.
מצב של גלות , כותב הבעש"ט, הוא מצב של חוסר קשר בין הדיבור והמחשבה- מצב של פיצול. כולנו כמהים לגאולה- לעולם טוב יותר, לחיים טובים יותר, לתת לקול (האישי) שלנו מילים. הקול מבטא את מה שקרוב יותר למקור. האדמ"ור הזקן אמר שניגון הוא 'קולמוס הנפש' ... כי עוד אין מילים , אח"כ צריך למצוא אותן.
כיצד המילים לא מנותקות מהקול? כיצד בלי 'מורא גדול' ובלי בושה, בלי לחסום את הקול, הדיבור לא נשאר תקוע ב'מצרים'- במיצרי הגרון. כאשר פרעה= העורף, סוגר עליו , כיצד הקול זורם דרך 'השפה' בין השפתיים?זו שאלה שהרבה פעמים נתקעת לנו בגרון.בפסח אנחנו יושבים חבורות חבורות, סביב 'השה'- קורבן הפסח. יושבים קצת בשה- בשקט, רוחנו מלוקט ומדברים משפחות משפחות.
ההלכה מחייבת שהאכילה צריכה להיות מספקת לכולם. אסור שיהיו מעט אנשים על נושא גדול או הרבה אנשים על נושא קטן.'איש לפי אוכלו תכוסו על השה' , לפי אוכלו ולפי יכולתו. 'נודע בשערים בעלה'... ובזוהר כל אחד לפי מה שמשער בלבו. בהגדה מצוטטת הגמרא ר' יהודה היה נותן בה סימנים דצ"כ עד"ש בהח"ב , שנים תמהתי- יופי! כל הכבוד, מה הנקודה? ראשי תיבות? אנחנו זוכרים דברים מסובכים יותר?!
אבל אולי מה שר' יהודה ניסה לעשות זה לשבור, לשבור את השפה, את ההתיחסות הפשוטה שלנו ל'מכות' וליציאת מצרים.
מהיסטוריה – לסימנים .
הערה: אלו לא מילים! לא סתם מילים! ולא משחקי לשון...
