שלמה פוקס
חשיבות מצוות פדיון שבויים מצויה בסוגית צדקה (בבא בתרא ח' ע"ב), שהרי הכסף לפדיון בא מקופת הציבור ."מאי מצווה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה: פדיון שבוים מצווה רבה היא.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן (מה מקור האמרה שאמרו חכמים) דפדיון שבוים מצווה רבה היא?
א"ל, דכתיב: (ירמיהו טו) "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי", ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחברו. חרב קשה ממות ...רעב קשה מחרב ... שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה (שהכול קיים בו) ."
השבוי נמצא בסכנת נפשות ובשאר הסכנות ועל כן חובת הציבור לפדותו .
האם ישנם סייגים בפדיון שבויים ?
המשנה (גיטין דף מה ע"א) אומרת :
"אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין".
מה פירוש הנימוק "מפני תיקון עולם" , על כך מבארת הגמרא :
"איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא (אי אפשר לחייב את הציבור להגיע לידי עניות בשל כספי הפדיון ), או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי (או שמא יש להגביל את הרצון לפדות שבויים במחיר גבוה כדי שלא ייווצר מצב שיחטפו עוד יהודיים)? על כך מביאה הגמרא מעשה: "ת"ש (תא שמע – בוא ושמא): דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. (לוי בנו של דרגא פדה את בתו השבויה בסכום עצום של שלושה עשר אלפי דינרי זהב, כלומר באם אפשר לשלם אין גבול למחיר !), על כך אומר אביי. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד".
כלומר אין ללמוד מכך הלכה למעשה לחייב את הציבור אלא אותו אדם פעל על דעת עצמו – שלא ברצון חכמים.
מהסוגיה ניכר שישנם מצבם שהאדם הפרטי יכול ומוכן לשלם סכום גבוה אך בשל כך אין לחייב את הציבור .
סוגיה נוספת העוסקת בנושא זה היא על המשנה בכתובות (נא', ע"א ) :
"לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו, ובכהנת אהדרינך למדינתך - חייב, שהוא תנאי בית דין. נשבית - חייב לפדותה, ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה - אינו רשאי."
אומרת המשנה : באם לא כתב הבעל בכתובה "אם תלקחי בשבי אפדך ואשיבך להיות לי לאשה" ובמקרה שהבעל כהן, לא כתב בכתובה "באם תלקחי בשבי אפדך ואחזירך למדינה" (שהרי כהן אסור בשבויה), בכל זאת למרות שלא הוסיף בכתובה תנאי זה - זו חובת הבעל כתנאי בית דין ואינו יכול להתנער מאחריות, וכן אינו יכול לומר שכסף הפדיון יהיה כסף הכתובה, אלא חייב אדם בפדיון אשתו.
על כך אומרת הגמרא ( נב' ע"א ) :
"נשבית - חייב לפדותה וכו'". ת"ר: נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה, הכיר בה בעלה (כלומר ידע בעלה של אשה זו שנשבתה) - יורשין חייבין לפדותה, לא הכיר בה בעלה - אין יורשין חייבין לפדותה. (כלומר אישה זו נשארת בשבי !!!)
בהמשך אומרת הגמרא שקיים גבול בחובת פדיון האישה השבויה :
"תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם. הא בכדי דמיהן פודין, אע"ג דפרקונה יותר על כתובתה (אפילו שכסף הפדיון יהיה רב על הכתובה!) ; ורמינהי (ומקשים ממקור אחר) : נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה; ר"ש בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה (כסף הפדיון ) כנגד כתובתה - פודה, אם לאו - אינו פודה! רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה."
לדעת גמרא זו פדיון האישה כחובה מוגבל לפעם אחת ומוגבל בסכום הכתובה!
מה יהיה הדין לגבי בעל הנופל בשבי – האם קיים גבול לסכום הפעמים שיש לפדותו והאם קיים גבול לסכום התשלום?
מהמקורות שראינו נראה שיש להבחין בין חובת/רצון היחיד לפדות בן משפחה לבין חובת הציבור. היחיד ישלם כל סכום שיעלה בדעתו אך אין בכך כדי לחייב את הציבור שהרי אין לכך גבול ומפני 'תיקון עולם' יש לשלם את התעריף הקיים ולא יותר .
לצערנו במקורות רבים קיים העיסוק בפדיון שבויים ובמעמדם של השבויות לאחר השבי, עיסוק רב בשאלה - המותרות הן לבעליהם או שמא יש לאוסרם (מתוך החשש שמא נתרצו לשוביהן מרצון על מנת להישאר בחיים) . יש לציין שלרוב הפסיקה הייתה להתיר לאישה לשוב לבעלה – למדו זאת מסיפור אסתר שנלקחה אל המלך אחשוורוש ושהתה מספר שנים בארמון המלך .
ידועה האגדה בדבר פדיון ארבעת השבויים בימי הביניים, פדיון שנעשה בשלבים שונים בים התיכון וארבעת השבויים – ארבעה רבנים לא נפדו במקום אחד, אלא האחד במצרים והשני באיטליה השלישי בפאס והרביעי בספרד ובכך הביאו את הידע התלמודי מבבל לצפון אפריקה ולאירופה. העובדה שלא נפדו על ידי קהילה אחת ונפדו בקהילות שונות הביא להשפעה רבה על קהילות ישראל .
הלכה למעשה – דוגמה אישית !
המהר"ם מרוטנברג נתפס בשבי בשנת 1286 בעת ניסיונו לעזוב את גרמניה בשל רדיפות רודולף הקיסר.
וכך כותב המהרש"ל (ים של שלמה גיטין פ"ד סימן סו') : "שמעתי על המהר"ם מרוטנברג ז"ל שהיה תפוס במגדל אייגזהם כמה שנים והשר תבע מן הקהילות סך גדול, והקהילות היו רוצים לפדותו ולא הניח, כי אמר 'אין פודים השבויים יותר מכדי דמיהם' . ותמה אני מאחר שהיה תלמיד חכם מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות ושרי (מותר) לפדותו בכל ממון שבעולם, ואם מתוך ענוותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו שהיה יושב בחושך וצלמות בלי תורה ואורה והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוספות, ואיך לא היה חש לעוון ביטול התורה מאחר שרבים צריכים לו .ובוודאי דעתו היה שאם יפדו אותו אם כן יש למיחש (לחשוש) שלא יעשו כן כל השרים לתלמי החכמים המופלג שבדור בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם ותשתכח התורה מישראל. ומשום הכי אמר החסיד (המהר"ם) מוטב שתאבד מעט חכמה היותרת מישראל ממה שתאבד חכמת התורה עיקר, וזה האות שאז פסקה אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה."
