ברוך ברנר
"חג פורים, חג פורים- חג גדול לילדים"
בקריאה ראשונית כל קורא מבוגר שר שיר זה באווירה נוסטלגית, מי נהנה בפורים? הילדים!
אבל כדרכם של תלמידי חכמים שדורשים כל דבר בדרך של פרד"ס (פשט ,רמז, דרש, סוד), קריאה על דרך הסוד מעלה שפורים הוא חג שקצת גדול על הילדים וכדרכם של מקראות שהפשט מעורה בסוד, הרי סוד הילדות קטן לסוד פורים ובזה יש עניין גדול.
מדי פעם חז"ל ניסו לנסח במשפט אחד את ראיית העולם שלהם, מה דעתם על העולם. באחת הדוגמאות העולם זכה לכינוי ממצה "עולמא דשיקרא". מי שמקשיב טוב שומע את האנחה שמלווה אמירה זו.
קורא מודרני יתקומם: לא חבל, מה זה? הרי אנחנו חיים בעולם הזה, זה מה שיש? למה לא לחפש ביטוי מרומם יותר, שיאפשר לפתוח עיניים בבוקר עם מצב רוח טוב?
אבל האם אמירה זו באמת גורמת לשפיפות הרוח?
ר' צדוק הכהן מלובלין (סופר קובץ המנחה) מנתח את יסוד השקר בעולם ומקשר אותו לסוד ההתחפשות.
שתי דמויות עומדות ביסוד דרשתו – יעקב ועשו. על פי המדרש שני התאומים שנולדו ליצחק ורבקה, אחד יועד לזכות בעולם הזה והשני בטובות עולם הבא ובעברית מודרנית , אחד נועד לחיות טוב בעוה"ז (למי שלא הבין הכוונה לעשו) והדמות השנייה תהנה לעתיד לבוא.
והנה יעקב שבעצם אף אחד לא היה אמור להסתכל עליו פה בעולם רוצה גם כן שיהיה לו מקום פה, בעולם ולכן הדרך היחידה שנותרה לו היא להתחפש בבגדי עשו.
גם "הדמות הדתית" רוצה הכרה בעולם, כוח לפעול בתוכו והדרך היחידה שלה זו דרך תחפושת- היא חייבת להתחפש למשהו שאנשים יכולים להתייחס אליו , למשל היא מתחפשת לאדם "דתי"- כמו שאנחנו מכירים אותו.
הוא פועל בעולם למען "תיקון העולם" לשינוי הסדר החברתי, למרות החשש ואולי אף ההכרה שכל דוגמה, כל רעיון, ברגע שמתנסח הוא כבר מקבל משהו ממימד השקר- אבל הוא רוצה לפעול בעולם ולכן חייב להתחפש.
אז מה, אסור לדבר על דברים טובים?
מותר! אבל פה נדרשת, כמו שכבר אמר הרב סרן קירקגור, "אירוניה". האירוניה העצמית מאפשרת לומר משהו אחד ולהתכוון למשהו אחר, למשהו שלא יכול להתנסח במילים.
העמדה הדתית , כמו כל עמדה בעולם הזה חייבת הומור עצמי- אירוניה, על מנת להציל את עצמה מהשקר.
הצחוק הכרחי כדי לחיות בעולם וזה אחד מסודות החג.
(לעיון נוסף ולהרחבה עיין בחוברת "פור הוא הגורל" מאת הרב שג"ר).
בפורים הסוד נחשף. אנחנו צוחקים על עצמנו.
כל אחד על הדת שלו ולא משנה מה "ד(ע)תך המשונה": צדק חברתי, שלום, אלוהים וכיוצ"ב... "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
יש פה אמירה מאוד קיצונית של חז"ל: "אדם חייב להתבסם בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי , אדם מעלה את דעתו למקום שמעבר לטוב ולרע אבל לא למקום שלמטה מהשמש אלא שמעל השמש".
האירוניה כסוד של פורים מופיעה גם במגילה עצמה, ואציין רק עוד שתי נקודות שאני מקווה שיהיו פתח להמשך התבוננות עצמית בתוך המגילה.
יש שקוראים את המגילה בשיא הרצינות ולפעמים מרוב רצינות , אינם שמים לב לצחוק שטמון בתוכה.
פרק א' מספר על מלך שחייו נעים סביב משתאות. יום אחד אשתו מסרבת. הוא מכנס ישיבת ממשלה והשרים, אחרי שיקול דעת מעמיק , חוששים שהתופעה תתרחב ולכן מוציאים "חוק אבסורדי" להיות כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו...
בעקבות הדבר יועציו מייעצים לו לכנס את כל הבתולות ב-127 מדינות כדי לבחור מלכה חדשה, וכך מלך זה, מרגע זה, מבלה את ימיו ב"בליינד דייט" , כל לילה הוא נפגש...
אפילו המן שבא ומטריד אותו בעניני היהודים, אין לו כח להראות בזה ענין רב.
מה זה? עיתון לאשה? איזה פחדים יש פה מפני האישה? מי מפחד? אחשורוש?
אבי פעם אמר לי – מה קורה ששני חזנים שומעים חזן שלישי ורואים שכולם צוחקים עליו? הטיפש אומר: תראה, צוחקים עליו. החכם אומר: מי יודע איך צוחקים עלי?
ר' נחמן מדבר הרבה שלכל אחד מאתנו יש בחינת מלכות.
איך נראית המלכות שלנו? עד כמה אנחנו אחשורוש...?
האירוניה חוזרת לדעתי שוב בסוף המגילה, אחרי ה"מהפך" שאז מופיעים כל פסוקי הנקמה הנפלאים, כיצד היהודים הרגו והרגו... נפלא!
אני יודע שהפסקתם לנשום... מה זו הברוטאליות של הכותב ?
ואמנם יש אניני דעת שהיו מעקמים את אפם וטוענים – מגילה כ"כ יפה וסוף כ"כ אכזר.
היו אף שסיפרו על פרופ' ידוע שהיה נוסע בפורים מירושלים לתל אביב בימים ההפוכים הלוך וחזור כדי לא לקרוא את המגילה. אבל שוב פה נדרש ההומור, שאני מתפלא שאף אחד לא שם לב, הרי זה פלא שלאורך ההיסטוריה היהודית (למעט פעם אחת מצערת) אף פעם היהודים לא יצאו אחרי קריאות מגילה לערוך פוגרומים בתושבי הסביבה, לרוב הם סבלו מפוגרומים , אבל אחרי קריאת מגילה הם פצחו בשיר וריקוד וטענו "אין הבדל בין המן למרדכי".
ופה אולי שוב אנו יכולים ללמוד מחכמת הדורות שחיו בעולם טבעי יותר ובריא יותר (סליחה על צביעת העבר בצבעים יפים). היהודים הבינו שאת רגש הנקמה אי אפשר ואסור לדחוק בשם פציפיזם חיוור- אין מה לעשות הוא קיים! והדרך לטפל בו היא להוציא אותו- דרך פנטזיה והומור, היהודים נקמו בעזרת טקסטים.
הרי אף אחד מכם לא מתאר לעצמו את היהודים בשושן רצים עם "קילה" להרוג- אין בדיחה גדולה יותר.
אבל הפנטזיה המצחיקה גילגלה אותם ואף ניקתה אותם מהרגש הכל כך טבעי, שפוגעים בך אתה רוצה לנקום,
מפינטוז לא מתים!
סוד הקרנבל- קשור לסוד ההתחפשות- לסוד האירוניה, שאי אפשר לחיות בלעדיה!
וכבר אמרו במדרש: "כל החגים עתידים להיבטל חוץ מפורים..."(מדרש משלי).
איך אפשר בלי?
פורים שמח
