ברוך ברנר
...אז מה היה לנו כאן?
מה קיבלנו? האם קיבלנו?
בפיוט "אל מסתתר" כותב רבי אברהם מימיני:" מאין תמצא, והיא נעלמה..."
איוב בדברו על החכמה מציין:
"והחכמה מאין תמצא
ואיזה מקום בינה
לא ידע אנוש דרכה
ולא תמצא בארץ החיים...
ונעלמה מעיני כל חי
ומעוף השמים נסתרה"
(איוב פרק כח)
מול תחושת ה"קיבלנו" מול הארוע ההיסטורי של הנתינה, אנחנו מוצאים מקורות שמנסים לפרק את תחושת הבעלות, שלמרות מעמד הר סיני עדיין מחפשים היכן היא... מה או מי היא?!
גם בחז"ל ניתן למצוא את המשכו של קו החיפוש (אולי מקורו נמצא כבר באקט של שבירת הלוחות),של הניסיון לשחרר את האדם מהאשליה שהוא אוחז בדבר עצמו. בהסתמכם על הפסוקים בספר איוב,הגמרא במסכת שבת מתארת דיאלוג מרתק בין הקב"ה, השטן ומשה:
"ואמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב"ה, בא השטן ואמר לפניו: ריבונו של עולם תורה היכן היא?
אמר לו :נתתיה לארץ.
הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא?
אמרה לו :אלוהים הבין דרכה.
הלך אצל הים... ואמר לו אין עימדי.
הלך אצל תהום...אבדון ומוות...
חזר ואמר לפני הקב"ה: חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה."
לא נכנס כאן לניתוח מפורט לגבי משמעות החיפוש בארץ, בים, בתהום, באבדון ובמוות ששם התורה לא נמצאת, ונתרכז בדיאלוג בין הקב"ה לבין השטן.
השטן מובא כמייצג תפיסה מאוד ברורה ,יש איזה "משהו" , אוביקט שנקרא "תורה" השאלה רק אפוא הוא נמצא. כאשר השטן או הצד השטני... שמייצג את האוביקטיביזציה רואה שהוא לא מוצא, הוא חוזר וטוען בפני הקב"ה "אני לא מוצא". כאן הקב"ה חוזר מתשובתו הראשונה , מדייק ושולח אותו לא אל הארץ אלא למשה. אבל גם משה מתחמק בטענה "וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה?"
כאן פונה הקב"ה למשה: בדאי אתה?!
ומכאן אנחנו מגיעים לעיקרי הדברים. בתשובה לשאלתו של הקב"ה משה עונה - "חמודה גנוזה יש לך... אני אחזיק טובה לעצמי?" משה אומר - וכי יכול אני לומר שאותו הדבר "גנוז" הוא אצלי? האם משה מתחכם או יש פה עמדה כנה?
הקב"ה עונה לו: "הואיל ומיעטת עצמך, תיקרא על שמך... 'זכרו תורת משה עבדי' ".
משה, בניגוד לשטן, מציג עמדה שונה: עמדה של ענווה ובעקבותיה הקדוש ברוך הוא מאשר שזו העמדה שבה באמת האדם יכול לקבל תורה שתקרא על שמו.
עמדת הענווה – עמדת משה – היא אולי העמדה המהותית ליכולת לקבל תורה. האדם נדון כמו טנטלוס במיתוס היווני, לעמדה שבה הוא יכול לראות את התורה, אבל לא לאחוז בה. הוא נדון להיות במצב של "נוגע לא נוגע", מפרש ולא אוחז. וכבר חידש ר' נחמן קריאה מהפכנית על הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" לא כציווי לקריאה מתמדת בתורה אלא כאיסור ,אזהרה שהתורה לא תהפוך לחומר, לממשות.
* * *
מתן תורה בכתבי החסידות נתפס כאקט שקורה כל רגע, כל יום. אבל ישנם מעמדים הסטוריים שבהם כל העם היה שותף כדוגמת מתן תורה.
בספר נחמיה, כאשר עם ישראל הנמצא בתהליכי חזרה מגלות בבל מנסה שוב להקים מדינה ונמצא במצב "פלורליסטי" של ריבוי דעות וזרמים, אנחנו מוצאים אירוע המזכיר את מעמד הר סיני: גברים נשים וטף בייצוג מלא נאספים לירושלים "כאיש אחד... לפני שער המים". עזרא פותח את ספר התורה והעם בוכה. עד שנדרש שנחמיה ועזרא יפנו אל העם בבקשה "אל תתאבלו ואל תבכו". אירוע זה מביא בעקבותיו את היכולת לכרות אמנה חדשה.
בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות לנסח אמנות חברתיות בתוך החברה הישראלית. ניסיונות מבורכים – לדעת הכותב. אבל אין זה פלא שאמנות אלו לא חדרו לתוככי העם. השאלה המכריעה היא האם האמנה נכתבת על בסיס המפגש (כאשר החשש הגדול הוא התפשרות) בין הדעות שלי לשלך, או שסוד האמנה תלוי בסוד הבכי. אולי אמנה יכולה להצליח רק אם מישהו הצליח לנסח נוסחה שגורמת לך ולי לבכות, משהו שנוגע ברובד שלפני ההסכמים, ברובד שלפני הגלוי.
מפני שכך דרכו של אדם. כשם שהתורה יש בה גנוז ונעלם, כך דרכו של אדם. אולי כוחה של אמנה משמעותית, ככוחה של התורה, בנעלם שבה. במקום שאי אפשר לאחוז.
