דוד ליברמן
"אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא כ"ג)
פסוקים אלו הם המקור העיקרי לחג הסוכות בחמשת חומשי התורה. ניתן לחלק אותם לשלש פסקאות.
הראשונה בהן אינה מתייחסת לתכני החג או למצוות שבו אלא רק קובעת את מועדו ואת אורכו (וכן קובעת בו שבתון, כמו ביתר החגים בפרק זה). אבל מן הסתם ישנה אמירה משתמעת בפסוקים אלו בדבר הקשר בין שמחת אסיף התבואה לבין החג. ואכן המקור המקביל הדן בחג, בספר דברים ט"ז מציין אף הוא את הקשר בין האסיף לשמחה
"חג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:"
השמחה היא שמחת האיכר העמל שזכה לקצור את יבולו . עליו הושר בספר תהלים - 'בוא יבוא בשמחה נושא אלומותיו'. הוא מצטווה , כך נראה בשלב זה של הקריאה, לחוג לה' ביום האסיף כדי להודות לו על היבול. כמו כן הוא מצטווה לשתף בשמחה את העניים.
הפסקה הבאה בס' ויקרא מכתיבה מצווה נוספת. יש לקחת ארבעה נציגים של עולם הצומח – פרי, ענפי עץ שיש לו נוף – ענפים ועלווה, כפות עץ דקל – עץ נטול עלווה, וצמח בעל אופי של שיח – ערבי נחל. יש להביא צמחים אלו 'לפני ה'' למקדש, ולשמוח לפניו. לכאורה עוסקות שתי המצוות באיסוף פירות הטבע אולם ההבדל גדול. האסיף הוא איסוף פרי הטבע המבוית על ידי האדם, לעומת זאת, ערבי נחל וכן הצמח המתואר במעורפל כ'עץ עבות' או 'עץ הדר' נראים כצמחים הגדלים באופן טבעי. התורה מציינת לגביהם מאפיינים לא תועלתיים אלא בעלי אופי אסתטי – הם הדורים, עבותים או קרובים למים. רק כפות התמרים הם חלק מעץ מבוית וגם כאן המצווה אינה בפרי אלא בענף. איזו שמחה שמח האדם בטבע הלא-מבוית המקיף אותו ? בשמחת האיכר בתבואתו יש אלמנט של ניצחון. מהדהדת כאן ברכת ה' לאדם בשחר ההיסטוריה 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה' ואכן האדם כבש את סביבתו ואילפה לשרתו. השמחה בארבעת המינים היא שמחה בטבע השופע מאליו, האדם אינו עומד מעליו ומחוצה לו ככובשו אלא נקרא לבוא אליו ולהשתלב בו. ה' נוכח בשמחה זו כמקור הבריאה.
הפסקה השלישית מביאה את מצוות הסוכות. הסוכות הן זכר לתקופת הנדודים של ישראל במדבר. הן זכר בעל רושם עז שכן הן מוקמות בארץ, לאחר שתקופת הנדודים הסתיימה, ודווקא בעונת השנה בה האדם מרגיש מבוסס מאוד בקיומו הקבוע, לאחר שאסף את יבול נחלתו. דווקא אז הוא נקרא לזכור את הנדודים שלפני הארץ. המשותף לשתי מצוות החג הוא אם כן – הן סותרות את חווית ה'אזרח בישראל', זה המבוסס בישיבתו על אדמתו. הן מזמנות אל תוך העולם המסודר, יושב הקבע, את ההיסטוריה הנוודית מחד ואת הטבע הפראי, הלא-מבוית מאידך.
המשנה במסכת סוכה ממשיכה לפתח קו זה של מפגש הטבע והתרבות, ההווה וההיסטוריה, האנושי והחוץ-אנושי. בפרק רביעי וחמישי של מסכת סוכה מתוארת שמחת הסוכות 'לפני ה'' במקדש של ימי בית שני. נהוג היה להביא ענפי ערבות שגובהם עולה על גובהו של המזבח (למעלה מחמשה מטרים) ולהעמיד אותם סביב המזבח, ומים שנשאבו ממעיין השילוח היו נוצקים על גבי המזבח. לשעה הפך בית המקדש, סביבה מלאכותית של שיש וזהב, לגן פורח. כך גם בחלק ההלכתי של המסכת.
רובו של הפרק הראשון של המסכת עוסק בסוכה. לגבי הסכך קובעת המשנה - "העושה סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית.הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבה פסולה זה הכלל כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככים בו וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו:" (משנה, מסכת סוכה, פרק א')
אסור שהסוכה תדמה לבית. אסור שסכך הסוכה יעשה מצמחי תרבות קבועים כגפן. יש לסכך בחומר טבעי (ולא בכזה ש'אין גדולו מן הארץ') וחומר זה צריך להיות 'שאינו מקבל טומאה' כלומר : להיות בסטטוס של חומר גלם, שכן רק חומר גלם שלא עבר תהליכי עיבוד אשר הפכוהו לכלי, אינו מקבל טומאה.(כך למשל, קני סוף הקשורים זה לזה הפכו למחצלת, הם מוגדרים ככלי ונטמאים אם נגע בהם טמא; לעומת זאת אוסף קני סוף שלא עברו תהליך של עיבוד אינם כלי ואינם נטמאים במגע הטמא) ארבע הלכות אלו משמרות את מהותה של הסוכה כמייצגת טבע בתוך עולם מבוית.
ומה עושה האדם בסוכה שבנה ? בכך מטפל פרק שני של המסכת. המשנה קובעת - "כל שבעת הימים אדם עשה סוכתו קבע וביתו עראי. "והברייתא המובאת שם מרחיבה -
"תנו רבנן: 'בסוכות תשבו שבעת ימים' - תשבו כעין תדורו. מכאן אמרו: כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים - מעלן לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה, ומשנן בסוכה. "
כלומר, אנו מצווים להביא את התרבות אל הטבע ולבנות חיי קבע בתוך מבנה עראי ! עתה נוצרה מערכת מורכבת של מארחים ומתארחים. הסוכה היא פיסת עולם של טבעיות וגם זכר לתקופה המיתית בהיסטוריה הישראלית בתוך עולם התרבות וההווה. אבל לתוכה נכנס בעל הבית, איש ההווה, ובבואו לשבת בה הוא מצטווה לבוא עם כל עולמו, כלים נאים ומצעות נאות.
גם מהיבט אחר מתארת המשנה מתח סביב השאלה – של מי הסוכה? המשנה שצוטטה קודם מוסיפה- "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות - משתסרח המקפה (= יתקלקל התבשיל בשל הגשם) משלו משל: למה הדבר דומה - לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו. "
המשנה וותרנית מאוד לגבי מצוות סוכה. די בגשם בשיעור מסויים כדי להיפטר מהמצווה, אולם טעמה של וותרנות זו מבואר – יושב הסוכה כמוהו כעבד השמש את רבו – הקב"ה, הנתפס בדימוי זה כבעל הבית בסוכה. הגשם שאותו מוריד ה' והוא מפריע לנו לשבת בסוכה נתפס בהקשר זה כגילוי של חוסר רצון אלהי להיות בסוכה ולקבל את שירותנו. לענייננו משתמע שהסוכה היא בית ה'. כך גם מעידה ברייתא המובאת בפרק הראשון של מסכת סוכה התלמודית - "תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה'"
בהתאם לכך נקבעת הלכה כי -"אמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה - תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה'. "
כלומר, חל איסור על שימוש בעצי הסוכה לכל מטרה שהיא בזמן החג, הם אסורים, ממש כשם שאבני המקדש אסורות.
עולה משלשת המקורות התנאיים הללו שסוכה היא בית ומעון לה' בעולם והאדם נכנס לתוכה בדחילו כמשרת, כעבד, ובודק כל העת האם עדיין נוכחותו רצויה. במסגרת תפיסה זו מבאר התלמוד את ההלכה במשנה לפיה אסור לבנות סוכה הנמוכה מעשרה טפחים (כמטר אחד).כצורך בבניית מסגרת בה יש לא-להים מקום. שכן א-להים מעולם לא ירד למרחק הפחות מעשרה.
לעומת זאת, כשהאמורא רבא דן בסוכה שענפי סככה משתפלים אל מתחת לעשרה טפחים הוא קובע – 'הא דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה' (תלמוד בבלי, סוכה, דף ד) כלומר, סוכה מייצגת דווקא מרחב קיום אנושי ועליה להיות מותאמת לצרכיו כדי לאפשר נוכחותו.
נראה ששתי העמדות מתקיימות זו לצד זו כי סוכה היא מקום מפגש , בו האנושי ומה שמעבר לו – בהיסטוריה הקדומה, בטבע, באלוהות, מקיף אותו ומשוחח איתו. הביטוי המובהק לתפיסה זו מצוי בספר הזוהר -"בשעתא דב"נ יתיב במדורא (בזמן שאדם יושב בסוכה, הוא בצל הנאמן, הא-ל)שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעיל (השכינה פורסת עליו כנפיה מלמעלה) ואברהם וחמשא צדיקייא שויין מדוריהון עמיה..(ואברהם וחמשה צדיקים גרים עימו) ובעי ב"נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין (וצריך אדם לשמוח בכל יום ויום בפנים מאירות) באושפיזין אלין דשריין עמיה..(באורחים אלו) דא צלא דמהימנותא כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה חדי (כרב המנונא הזקן שכשהיה בא לסוכה היה שמח) וקאים על פתחא דסוכה ואמר נזמן לאושפיזין (ועומד על פתח הסוכה ואומר נזמין את האורחים) מסדר פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים (מסדר לחם וקם על רגליו ומברך ואומר בסוכות תשבו שבעת ימים) תיבו אושפיזין עלאין תיבו (שבו אורחים עליונים שבו) (זוהר ויקרא פרשת אמור דף קג עמוד א)
בקטע זה, מצד אחד הסוכה היא אלהית. היא המקום בו השכינה פורסת כנפיה ומצלה על האדם מרעתו, כשם שהקב"ה הצל על בני ישראל במדבר. מאידך, היא אנושית. זהו מקום בו האדם מארח את הכוחות העליונים. הללו באים לסוכתו כדי לברכו ולשמוח עימו. ככל הנראה – חווית הישיבה בסוכה היא בעיקרה חווית המפגש בין עולמות. היא קורעת צוהר בעולם הגאה באסיפו, בהישגיו החומריים, ומפגישה אותו עם מה שסביבו ושמעליו, כדי לאפשר לו שמחה מסוג אחר, שמחת ההתכללות במה שמעבר לד' אמותיו-" 'כל האזרח בישראל ישבו בסכות' מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (בבלי,סוכה,כ"ח)
