דבורה בושרי
"וכשם שאני מוחל לכל אדם כן תיתן את חני בעיני כל אדם שימחלו לי"
ביום הכיפורים אנו עומדים בפני האתגר הגדול והקשה של הסליחה: בקשת הסליחה ממישהו אחר, והסליחה למישהו אחר. מה קשה ממה? האם באמת שונים השניים זה מזה באופן מהותי בעומק חשבון הנפש שהם דורשים? ואולי הם דומים מאוד?
מה הקושי הגדול יותר – לבקש סליחה או לסלוח? ברגע הראשון, נדמה כאילו לכל אחד מאיתנו יש תשובה ברורה על כך, מתוך היכרותנו עם עצמנו. יש מי שמיד יענה שקשה לו לבקש סליחה, וקל לו לסלוח, יש מי שמרגיש שקשה לו לסלוח והוא דווקא שמח על ההזדמנות לבקש סליחה.
אבל זה רק במבט ראשון. לאמיתו של דבר, התהליך, הן במקרה של בקשת סליחה, הן במקרה של נתינת הסליחה, הוא אותו תהליך קשה של התבוננות פנימה, של עיבוד של איזה כאב, של תשובה.
ב"תפילה זכה" שאנו אומרים רגע לפני תחילת תפילות יום הכיפורים, נשמעים היטב הרגשות המעורבים שבבקשת הסליחה ונתינתה:
ולהיות שידעתי שכמעט אין צדיק בארץ אשר לא יחטא בין אדם לחברו בממון או בגופו, במעשה או בדבור פה, ועל זה זה דוה לבי בקרבי, כי על חטא שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו, ועל זה נשבר לבי בקרבי ורחפו עצמותי, כי אפילו יום המיתה אינו מכפר, לכן אני מפיל תחנתי לפניך שתרחם עלי ותתנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל בני אדם. והנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא נגדי, בין בגופו ובין בממונו או שדבר עלי לשון הרע והפלו הוצאת שם רע, וכן לכל מי שהזיק לי בגופי או בממוני ולכל חטאות האדם אשר בין אדם לחברו חוץ מממון אשר אוכל להוציא על פי דין וחוץ ממי שחטא כנגדי ואמר אחטא לו והוא ימחל לי, חוץ מאלו אנו מוחל במחילה גמורה ולא ייענש שום אדם בסבתי. וכשם שאני מוחל לכל אדם כן תיתן את חני בעיני כל אדם שימחלו לי במחילה גמורה.
"אין צדיק בארץ אשר לא יחטא" אומרת אני, ובכך כמעט שמתייאשת מן האפשרות לעשות חשבון נפש אמיתי: מה שירתה אצלי הפגיעה הזו שפגעתי באחר, ממה באמת היא מורכבת, איך אכפר עליה לזולתי. מאידך, ובאופן דומה, כאשר אני מציבה תנאי למחילתי לזולת: "הנני מוחלת במחילה גמורה לכל מי שחטא נגדי... חוץ מממון אשר אוכל להוציא על פי דין וחוץ ממי שחטא כנגדי ואמר אחטא לו והוא ימחל לי" – שוב אני כמו שומטת את האפשרות לעמוד רגע במחשבה צלולה מול נתינת הסליחה שלי: כל מיני פסולת של ספקולציות: האם באמת אפשר לטהר את עצמי מן הפשע שנעשה לי – האם האדם שמולי ראוי שאסלח לו, האם אפשר כבר לוותר על הפגיעה בממון... כל המחשבות הללו עומדות בדרכי לסלוח ובעיקר, מפריעות לתהליך התשובה הפנימי ביותר שלי, שבו אני אמורה לברר, ביני לביני, מה באמת הדבר שמונע ממני להסיר את מלבי את אותה מורסה של כעס ונטירה.
בסעיפים שונים של הלכות תשובה לרמב"ם אנו למדים שוב שיש קשר עמוק בין תשובה, התיקון הפנימי ביני לביני, לבין מחילה לאחר. בפרק ב' מציב הרמב"ם את התביעה למחול לחוטא שחזר בתשובה:
אסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום וייטור. (משנה תורה, הלכות תשובה)
בפרק ז' מתברר שאותה עבודה, על הכעס, על הנתינה בלבב שלם – ובמקרה שלנו, נתינתה של המחילה – על ההתגברות על יצר הנקמה, ועל אינרציית הנטירה, כל אלה אינם אלא תשובה:
ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו--כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן--מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו?" (שם)
אני, הפגוע, זה שחטאו נגדו, עלול לגלות שהקושי שלי לסלוח הופך, למעשה, למוקד של התשובה שאני עצמי מצווה לעשות. הקושי שלי לסלוח הוא הרבה פעמים "הדעות הרעות שיש לי", וכל כולו כעס, איבה, קנאה, וכיוצא באלה.
בפרק הפותח את ספרו, תשע קריאות תלמודיות, מתבונן לוינס במבט חדש על ההבחנה הידועה בין "עבירות שבין אדם למקום" שעליהם יום הכיפורים מכפר, לבין "עבירות שבין אדם לחברו" שעליהם יכפר יום הכיפורים רק בתנאי שהפוגע "ירצה את חברו". במקום לראות במקרה הראשון מקרה קל יותר, משום שלכאורה, הכפרה ניתנת בו "אוטומטית" – מתאר לוינס את הדברים אחרת:
לא להיות תלוי בזולת כדי לזכות בכפרה פירושו, מצד אחד, להיות בטוח בעסקה. אך לקרוא בשם "עבירות שבין אדם למקום" לעבירות הפולחניות, האם זה להמעיט בחומרת המחלה הנגרמת לנפש על ידי עבירות אלה? אולי הפגיעות, שצריכות להתרפא בתוך הנפש בלי עזרת הזולת, הן הפגיעות העמוקות ביותר? וגם בנוגע לחטאינו החברתיים, לאחר פיוס הזולת החלק הקשה ביותר עדיין מוטל עלינו. כשחטאנו למקום, כלום לא ערערנו את יסודות התודעה המוסרית בתור שכזו? ואם כך הדבר, העבירה הפולחנית שחשבתי למחוק בלי עזרת הזולת, דווקא היא דורשת ממני את כל אישיותי, את מעשה התשובה, החזרה שאיש אינו יכול לעשות במקומי.
דווקא בעבירות בין אדם למקום נעוצה הפגיעה העמוקה יותר לנפשי שלי, ודווקא הן, העבירות שהזולת לא יוכל לעזור לי למחוק, דורשות תשובה שתערב את כל אישיותי. על דרך האנאלוגיה, אפשר לקרוא את מה שאומר לוינס על העבירות שבין אדם למקום, ולהכיל אמירה זו על נתינת הסליחה. כשאני מבקשת סליחה, בסופו של דבר האחר יהיה השופט, אם הצלחתי במשימתי או לא. כשאני צריכה לסלוח, התהליך הוא ביני לביני.
אבל כאן אפשר לחזור לרגע "לתפילה הזכה" ולראות שוב, שיש דמיון עמוק בין תהליך נתינת הסליחה ותהליך בקשת הסליחה. את המשפט מתוך התפילה - "כשם שאני מוחל לכל אדם כן תיתן את חני בעיני כל אדם שימחלו לי במחילה גמורה" - אפשר לקרוא לא כמושתת על תפיסה של מעשה וגמול, אלא ממש כמתאר את הזהות הקיימת בין תהליך חשבון הנפש שאני עובר בבואי לסלוח, וזה שאני עובר בבואי לבקש סליחה.
כי בשני המקרים עליי לבוא חשבון עם עצמי. ממש כשם שחשבון הנפש שלי עם עצמי הוא לגלות ולהסכים להתוודות במה בדיוק חטאתי למישהו, כן עליי לבוא בחשבון מדוקדק ונוקב עם עצמי כדי לגלות: מה עשה לי האחר שעליו אני כועס? במה בדיוק נעוצה הפגיעה שפגעו בי? למה אני נאטמת דווקא מול פגיעה כזו או אחרת, או פוגע כזה או אחר, ולא מסוגלת לסלוח?
