יהושע אנגלמן
"היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות... התחיינה העצמות האלה? כה אמר ה' לעצמות האלה, הנני מביא בכם רוח וחייתם... והנבאתי כאשר ציווני ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד". (יחזקאל פרק ל"ז)
נבואה זו- "חזון העצמות היבשות" נקראת בשבת של פסח, זמן של פריחה, של אביב, של צמיחה מחודשת, כאשר עולם של טבע שהיה מת בחורף כבר קם לתחיה, וקל יותר להאמין באפשרות זו.
"אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שתעלה רצון"- העיקר השלשה עשר, על פי מנין האמונות- הדוגמות שהרמב"ם מונה כהכרחיות (בפירושו למשנה - סנהדרין פרק י"ב) , ועל פי המשנה (שם) "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה".
שמעתי מהרב ירמיהו רוזן שהפסד ה"חלק לעולם הבא" נובע לא בגלל הפקפוק – הרי כל אחד הוא אגנוסטיקן לפעמים- אלא בגלל הבטחון השחצני ש"אין תחיית המתים" , הרי לא ניתן באמת לדעת.
יש בדברים אלה להקל אך במעט. היו שפקפקו אם הרמב"ם בעצמו האמין בזה - למרות שכתב בדבר חיוב אמונה זו במפורש בספרו "יד החזקה", היות ונראה שלפי שיטתו ודרכו, דבר זה סר טעם: מי רוצה בכלל גוף אחרי שגופניות כל כך מכבידה ומעיבה על ההשגה השכלית וקירבת אלקים? בשביל מה זה טוב? כבר בזמנו נכתבו קונטרסים שלמים, והיו שפירשו שלדעת הרמב"ם זהו "רוע הכרחי". אולי יש לקוות שתהיה קימה לתחיה- ולו רק להראות שאלוקים יכול- ואח"כ יוכלו המתים, או הזכאים שבהם- לשוב לעולם הנשמות.
לא לחינם נתפסה נבואה זו כברת משמעות רבה לדור שרידי חרב, פליטי שואה, מקימי תקומת הארץ, "עצמות יבשות מאד קמו על רגליהם וחיו". יתרה מזו, היה בזה 'נצחון הרוח'- "ותבוא בהם הרוח ויחיו". לתשומת לב- היה פה שיתוף פעולה בין הנביא שישב בגלות בבל לבין ה', לא הקים ה' את המתים בעצמו, אלא רק על ידי נבואתו של יחזקאל: "הינבא על העצמות האלה... וניבאתי כאשר צויתי, ויהיה קול כהינבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצם... ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם... והינבאתי כאשר ציוני ותבוא בהם הרוח ויחיו". רוח נבואתו ואמונתו של יחזקאל יוצרת את רוח התחיה.
בין אם הדברים במציאות, בין אם החזון הנבואי, יש לראות את התהפוכה הגדולה- במעבר של הנביא עצמו. כאשר נשאל בראשית הפרק "התחיינה העצמות האלה" עונה יחזקאל: "ואומר: ה' אלקים, אתה ידעת". לכאורה תשובה חצופה. ה"בית יעקב"-פרשן חסידי מאמצע המאה ה-19 מפרש שה"מתים" שזקוקים לתחיה הינם כל החלומות והמאווים שהיו בנו, ונתיישנו, ואבדו. (בזה עוקף ופותר הוא את השאלות הפרגמטיות של איזה גיל יהיה לאדם שקם לתחיה? האם הוגן שאחד יקום על רגליו בין שלש ואחר- זקן בן 100?) בתחיית המתים קמים לתחייה כל הגילים, כל הרבדים שבנו, כי משמעות תחיית המתים- ההבנה שבעצם שום דבר לא מת, דבר לא נאבד. כל החלומות והתקוות שחשבנו שאבדו, בעצם אף פעם לא אבדו. הייאוש- התגוננות בפני הצער והתסכול- היתה אשליה. לא התייאשנו באמת, תמיד היתה תקווה עמוקה לישועה, לאור. אך אין ביכולת אדם לחולל זאת בעצמו, על כן עונה הנביא: "אתה ידעת"- "שאם יהיה רצונך לומר שלא אבדה תקוותן ולא יבשו עצמותיהן אז תחיינה העצמות האלה, אבל העצמות מצידם הם מתייאשין מתקוה" (בית יעקב פ' וירא, כ"א) ואולי נוכל להוסיף שתחיית המתים הינה הנקודה הסופית של פסח ויציאת מצרים. הרי מדובר בדבר שלא נתפס בשכל, באבסורד, שמתוך עצמות, עפר, אפר או פחות מזה- יקום שוב אדם. יציאת מצרים, על ניסיה ופלאותיה- הינה שורש של אמונה יהודית שאיננה ואסור שתהיה אמפירית. אמונה שלא רק שחוקי הטבע אינם מוחלטים, אלא שחשיבתנו אודות המציאות- מותנית ופרי חינוך בלבד. מה שלפי הגיון שלנו בלתי אפשרי לגמרי- אפשרי, בין לאומה ובין ליחיד, ושכל התקוות והחלומות שאבדו שבריהם-יכולים עוד לזכות לאביב, לפרוח, אמונה בתחיית המתים הינה הידיעה שאפשר לראות דברים אחרת.
