דבורה בושרי
מצות הדלקת נר חנוכה, כותבת הגמרא, היא "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק". השעות האלה, כשכבר חושך מחד, והסופר עוד מעט נסגר מאידך, הן לפעמים שעות של שיא ההתרוצצות הבהולה, הלא-חושבת, שעות הרדיפה אחרי מה שלא הספקתי היום עדיין, ונדמה לי שאני מוכרחה. אבל האם באמת אני מוכרחה?
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מפרש כך את ההלכה:
"מצותה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" - כלומר 'מצותה משתשקע החמה' - נסים נסתרים אשר המה מרומזים בשקיעת החמה שאינו מאיר כל כך. 'ועד שתכלה רגל מן השוק' - כלומר, שצריך אתה לחשוב במחשבתך בהדלקת נר חנוכה שתכלה רגל מן השוק, שתכלה ממחשבותיך שהעולם מתנהג על פי הרגל הטבע... ובהדלקת נר חנוכה, תכלה זה המחשבה לילך ממך, זה המחשבה שהעולם מתנהג על פי ההרגל...
ולכך בנר חנוכה הוא מודה על הנסים אפילו על נסים הנסתרים שהוא מרומז בשקיעת החמה לכן הולך ממנו ומכלה זה המחשבה רעה שהעולם מתנהג חס ושלום על פי ההרגל.... וזה עד שתכלה רגל מן השוק, שלא לאמר שהוא חס ושלום ההרגל."
ר' דורש, אם כן, את המילים "עד שתכלה רגל מן השוק", ולומד מהם שמצות הדלקת הנר קשורה בכליון ההרגלים, ובשבירת המחשבה כאילו העולם כולו הרגל הוא, כפוף לחוקי טבע, חוקי שוק.
עוד מוסיף ר' לוי יצחק ומסביר שההבדל בין נס גלוי לנס נסתר הוא שנס גלוי מוכיח לי שאלוהים יכול לחדש את העולם כרצונו, והמאמין בנס נסתר יבין כי גם כשהעולם נוהג לכאורה בדרך הטבע, בעצם יש חידוש מתמיד של הבריאה:
"הוא מחדש את העולם תמיד בכל עת ובכל שעה, רק לפעמים מחדש את הטבע כמו כשנקבע בהעולם בששת ימי בראשית ולפעמים מחדש דבר חדש כגון נס נגלה, רק המודה בנס נסתר אזי הוא מודה שהוא מחדש תמיד ואפילו הטבע הקבוע בעולם. וזה חנוכה, לשון חנוכת הבית, לשון חדש – שאנו מודים בנסים הנסתרים ושהוא מחדש תמיד אפילו הטבע הקבוע בעולם ואין העולם מתנהג על צד ההרגל חס ושלום. "
(ספר קדושת לוי, קדושה חמישית.)
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, כמו רבים אחרים, מדגיש את צד החידוש שבחנוכת הבית: איננו חוגגים את העובדה שהבית שהיה לנו לא נלקח מאיתנו, ושאפשר לחזור אליו כאילו לא היו דברים מעולם. בחנוכה אנו זוכרים את החידוש שחידשנו את בית המקדש: חנכנו אותו, הווה אומר חידשנו אותו.
הקשר בין חינוך לבין חידוש הוא לאו דווקא ברור. הלוא המעשה החינוכי יש בו הרבה מן ההכנסה אל תוך מערכות אמונה, הבנה, התנהגות, הקיימות זה כבר. בהרבה מקרים החינוך הוא ממש היפוכו של חידוש:
אנו לוקחים את הבריה החדשה והרעננה, הלוא היא הילד או הילדה, וכופפים אותה אל תוך מערכת קיימת. טוב היה אילו זכרנו כי חינוך מהותו חידוש.
אבל החידוש הוא באמת דבר מפחיד. לא רק כי הוא מאיים עלינו, מאיים לבטל אותנו מהרגלינו. כך אומר ר' נחמן מברסלב על החדש:
"כשמעיינים ומדברים מאיזה חידוש שחידש החכם שבדור אזי נופל יראה על זה שמדבר ומעין בהחידוש כי כשחוזרים את החידוש אזי נתעורר ונתגלה ים החכמה." (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' ז' י"א)
אמירה מורכבת הוא אומר כאן: אם ניתן לחידוש לעבור על פנינו בהיסח הדעת, אולי עוד נסתדר איתו. במשך הזמן, נתרגל אליו. אבל אם אנחנו מעיינים בו, ודווקא כש"חוזרים" על החידוש, אז מתעוררים להבין עד כמה מופלאה האפשרות לחדש משהו בכלל בעולם. מגלים שיש ים של חכמה. כי מאיפה באים הדברים החדשים? הרי כשמתעכבים על כך באמת אפשר להיבהל היבהלות חדשה, רעננה, מהיש-מאין.
ובחנוכה, אומר ר' נתן בעקבות רבו, יש לנו שמונה ימים להתעכב על החידוש. הקפיצה מאף-נר לנר אחד, היא הקפיצה הגדולה. היא המלחמה הגדולה, שאותה משווה ר' נתן למלחמת המכבים בעבודה הזרה, מלחמתו של כל אחד "בכח הבהמיות שמתפשט על האדם ורוצה למונעו ולהעבירו מתורת ה' חס ושלום. ואחר כך כשזוכה להתגבר על מלכות הרשעה הנ"ל ולשבר כח המדמה כנ"ל אז מתחילין להדליק נר חנוכה."
ר' צדוק מלובלין, דווקא בהקשר של פסח, מדבר על כך שכשרוצים להיכנס לעבודה רוחנית, אין הדרגה. באיזה שהוא מקום, צריך קפיצה, קפיצה שבחיפזון:
"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים, שהיה נאכל בחיפזון, ולא בפסח דורות (פסחים צו.). מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל, ואח"כ שוב ילך לאט ובמתינות כדין פסח דורות..."
( מתוך "צדקת הצדיק", ר' צדוק הכהן בלובלין)
אבל אחרי הקפיצה שבחפזון, בכל זאת צריך לקנות את הדבר, קניין שבהרגל, "לאט, ובמתינות". כך גם בחנוכה, אחרי שקפצנו אל הנר הראשון, עלינו לזכור את הקפיצה הזו במשך שמונה ימים, כדי שנתרגל, באופן פרדוכסלי, לחדש:
"ובכל יום מוסיף והולך, כי אסור לעמוד על מדריגה אחת, רק צריך להוסיף קדושה בנפשו בכל יום ויום, ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום. וזה שמוסיפין בכל פעם על הנר הראשון. והנר הראשון קיים בכל הימים. כי כשמדליק בליל השני שתי נרות הם כנגד לילה ראשונה ושניה וכן בליל ג' וכו'. נמצא שהנר הראשון של לילה הראשונה הולכת עם כל הנרות של כל הלילות, זה בחינת מה שאמר רבינו (ליקוטי מוהר"ן סימן ס"ב) שכל התחלות קשות מחמת שהוא יוצא מהיפך אל היפך. ואחר כך כל מה שהולך ומתקדש יותר כל העבודות של כל הימים מקבלים כח מההתחלה, וכל ההתחלה הולכת עם כל הימים."
היציאה מ"היפך" אחד ל"היפך" אחר קשה כל כך, שאחר כך אפשר למשוך כח ממעשה היציאה הזה לכל שאר המעשים. והלוואי שנלמד בחנוכה, מנר לנר, את אותו הסוד, סוד היציאה הזו הראשונה מן ההרגלים, מן השיעבוד לבהמי שבנו, מהחול אל החג: שנלמד את סוד ההתחדשות שבהרגל.
ואולי זה מה שניסו בית שמאי ללמד כשפסקו כי מן השמונה נרות פוחתים והולכים אל האחד. אולי הם רצו שבסוף חג החנוכה ניזכר שכל הנרות כולם לא היו אלא תולדה של היכולת לחדש דבר אחד ויחיד, נר אחד ראשון של יציאה מהפך אחד אל הפך אחר, הפרה אחת קטנה של הרגל לצורך התחדשות שתלך ותגדל.
