דוד ליברמן
שמות פרק ט"ו
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:" (שמות טו,ל – טז.א)
מקובל לחשוב שקריעת ים סוף היא שיאה של יציאת מצרים כיוון שכאן הסכנה הייתה גדולה הרבה יותר – לא רק המשך העבדות אלא אולי הרג המוני . הישועה הייתה פתאומית, והנס – דרמטי ביותר. מי שלמוד לקרוא בפרשיות אלו מכיר כבר את צורת המחשבה לפיה מטרת הארוע מבחינת ה' לא הייתה להציל את ישראל מיד מצרים אלא לספק הזדמנות נוספת בה יראו ישראל את נסי ה' וילמדו להאמין בו. במלים אחרות – הוא גיבור הארוע ולא ישראל. ואכן ה' אומר למשה להתעכב בפי החירות כדי לשכנע את פרעה ש'נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר' ואז יגיע לגדות ים סוף ותיווצר ההזדמנות להכות בו. כלומר – הצרה הובאה כדי שתהיה הזדמנות לנס. ומדוע נס ? 'וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות פרק י"ג,ד) זוהי תפיסה שכבר הכרנו (ראו שמות פרק ז'), לפיה יציאת מצרים היא הcome-back הגדול של ה' לזירת המאורעות ממנה נעדר מאז המאורעות הגדולים בשחר ימי העולם.
ברצוני להביא פירוש חסידי הרואה גם הוא בקריעת ים סוף אירוע-שיא אבל מתייחס להיבט אחר שלה. הפירוש, "שפת אמת", הוא של ר' יהודה אלתר, מי שהיה הרבי השני של חסידי גור בשנים 1860-1905. חסידות גור הייתה החסידות המרכזית של פולין, ומנתה מאות אלפי אנשים. אדמורי גור היו היורשים הראשיים של הענף של פשיסחא-קוצק, ענף שהצטיין בעוצמה, בחריפות ובאינטנסיביות של העיסוק הרוחני. וכך כתב ה'שפת אמת' בחידושיו לפרשה זו בשנת תרמ"ט:
"כתיב 'אז ישיר משה' משמע שאז נגמר עיקר המכוון של הגאולה.
כי העיקר היה שנבראו ישראל להעיד על הבורא ית' כמו שכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו' ועל ידי הגלות במצרים נזדככו בכור הברזל להיות כלים לשיר ולזמר לפניו יתברך לכן כשנגמר הגאולה נפתח פיהם ואמרו שירה "
ה'שפת אמת' רואה בשירת הים את עיקרה של הגאולה, ולא רק התיחסות לגאולה, שהיא היציאה מהשעבוד או הצלת ישראל ממוות ביד המצרים. שירת הים אינה רק שירת הים. היא היכולת ,הקוגנטיבית והנפשית ולא רק המילולית, 'להעיד על הבורא יתברך'. העדות על הבורא, הדיבור אודותיו הוא הסיבה לשמה ישראל נבראו, ובים סוף מומש הפוטנציאל הזה.
בכך מצטרף ה'שפת אמת' לשרשרת פרשנים קבליים וחסידיים הרואים את עיקרו של השעבוד ושל הגאולה בעולם הפנימי, באקסיסטנציה של כל אדם - ומעין זה יש בכל יום שצריך אדם לתקן מדי יום ביומו כל מה שיצרו מתגבר עליו בכל יום
לקיים יונתי בחגוי הסלע ואחר כך כשזוכה לתקן לבו יכול לקרות קריאת שמע ולהתפלל.
השעבוד לפי זה, היה המצב בו אדם אינו יכול לדבר, ואכן נאמר בתיאור המאורעות שקדמו לשליחותו של משה 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלהים מן העבודה'.
כלומר עבדות היא בראש ובראשונה כלא ללשון,לא רק ליכולת הוורבלית אלא ליכולת הקוגנטיבית – נפשו של העבד חנוקה, נתונה להשפעות זרות ואלימות, כתוצאה מכך שפתו מוכחשת ומודחקת.
כבר הכרנו את הקריאות לפיהן מצרים היא הרחם של ישראל והיציאה היא הלידה, עתה התינוק מתחיל ללכת ולדבר. אנו עומדים מול קליפותינו הקודמות שהושלו מעלינו, והן טובעות נעלמות, בים. אותו מקום שבלם אותנו, שהפחיד אותנו כאשר אזרנו אומץ ובאנו בו, הסתבר שהוא מסוכן רק לכולאים.
ובמישור הלאומי : משה החל את דרכו בשאלות על מלים ושמות 'וכי יאמרו מה שמו. מה אומר עליהם'; הוא עצמו כבד פה ולשון. אבל עתה, יכולתם לשיר את שירת הים היא עדות שהתהליך הושלם. ישראל יצאו ממיצרי האלמות אל מרחבי הדבור.
