דוד ליברמן
בכל מועד קוראים לאחר תפלת שחרית, במקום פרשת השבוע שקריאתה נהוגה בשבת, פרשיות מהתורה העוסקות במועד. אחר כך קוראים קטע מהנביאים הקשור באופן מסוים לקריאה בתורה. קטע זה נקרא 'הפטרה'. יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה בו קוראים בהפטרה גם לאחר קריאת התורה השניה, המקוצרת, הנעשית בזמן תפלת המנחה. הפטרת יום הכיפורים היא ספר יונה כולו. בארבעת פרקיו מגולל הספר את פרשת שליחותו של יונה הנביא אל נינוה העיר הגדולה – כיצד איים על תושבי העיר בחורבן, כיצד חזרו בהם וכיצד ה' ביטל את הגזירה. אך יותר מכך עוסק הספר בנביא יונה – כיצד מרד בשליחותו תחילה והצטער על הצלחתו לאחר מעשה. ומה יחסו של ה' אל נביאו המורד. אני רוצה לפתח כאן את תפיסת החמלה המופיעה בספר.
הקורא את פרק א' שואל עצמו מיד – מדוע נמלט הנביא ? תשובה לכך מופיעה בתחילת פרק ד' – וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ:וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: ס
התמיהה רבה – יונה מתנגד לרחמיו של ה'. הוא ידע, כך מסתבר מדבריו, שה' עתיד לחמול על תושבי נינוה ולכך הוא מתנגד. התנגדותו גדולה עד כדי הבאתו למרד תחילה – בריחה , ולשיתוף פעולה סר וזעף אחר כך. עד כאן הדברים מוכחים . אך מדוע מתנגד יונה לרחמים ? כאן יכולים אנו רק לשער. ההשערה הפוריה מכל היא לדעתי זו : יונה הוא איש מידת הדין, במקומות הרבה בספרות חז"ל עמדו על אופיה הבעייתי של התשובה, שיש בה התעלמות מהחטא, מהאופי הבלתי הפיך של המציאות, כביכול מין העלמת עין, 'חיפוף' בלשוננו. יונה סבור שעיר השקועה בחטא כנינוה אינה יכולה לקבל הקלת עונשה רק מכיון שתחת איום חזרו בהם תושביה לזמן קצר. הוא סבור שמידת האמת לוקה כשחוטא נפטר בעונש קל. על כך מעידים דבריו כאן המהווים ציטוט לא מדויק, חלקי ולכן כנראה מגמתי של הפסוקים המפורסמים בהם מתאר משה את דרכי ההנהגה של ה' כפי שנגלו לו בעלותו להר סיני לאחר חטא העגל - ויַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:
הביטוי המקראי 'רב חסד ואמת' מכיל את הדיאלקטיקה של חסד ואמת החיים יחד. כך גם בעניין השילוב בין נצירת חסד לנטירת עוון. אבל יונה מצטט רק 'ורב חסד' ומציין רק שה' נחם על הרעה ואינו מציין כלל את עקביותו של ה', במעניש וגומל חסד לדורות. בכך הוא מבטא את בקורתו. לו ביונה תלוי הדבר, נינוה הייתה נהפכת, חוטאים רבים ימותו והיתר ילמדו את הדבר הנכון. ומהי תגובתו של ה' ? גם כאן הדברים אינם ברורים במבט ראשון -
ויְמַן יְקֹוָק אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה: וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ: (ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת: וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:
שורת המפתח מופיעה בפסוק האחרון אבל ההשוואה שהוא עורך בין יונה החס על הקיקיון לבין ה' החס על העיר אינה מובנת. הלא יונה לא על הקיקיון חס כי אם על עצמו. ראשו הכואב הדאיג אותו. היה לו אינטרס אנוכי בקיום הקיקיון, ומה לזה וליחסו של ה' אל נינוה , ולויתור על מידת הדין ? יש לומר כנראה כך : באמצעות הקיקיון מלמד ה' את יונה שלכל דבר יש מקום , סיבה וטעם. הוא מלמד אותו שהחיים הם מערכת אינטראקטיבית. הספר כולו מעיד על קשרים בין הבריות – התולעת, השמש ורוח הקדים חברו יחד כדי להביא את יונה לראיה אחרת ; הדג הגיע אל הספינה ממנה הושלך יונה כדי להצילו עבור אנשי נינוה, להשיבם בתשובה, על ספון האוניה המחשבת להישבר ידעו המלחים ליצור תפלת צבור לא אחידה בה כל אחד זעק לאלהיו. יונה הוא היחיד שאינו מוכן להשתלבות הזו. על ספון האוניה, בעוד המלחים זועקים הוא שכב ונרדם, גם כשהעירונו לא עשה נסיון להצילם, בכלל לא נראה שיצא מגדריו הקשים וחש את שחשו האחרים. וכך בלכתו ברחובות נינוה. סביבו הכל זועקים לאלהים, ואילו הוא מתהלך מנוכר לנעשה ומקווה שתשובה זו לא תתקבל. הניכור החמור ביותר של יונה הוא ניכורו מעצמו. ניכור זה מתבטא בבריחה מפני ה' ובעצם גם מפני שליחותו, ייעודו, מצפונו ; בירידה אל ירכתי הספינה כדי להירדם בה ; ברצונו של יונה למות, בתחילת הסיפור ובסופו. ועתה, דברי ה' ליונה מקבלים פשר. הקיקיון מצל על יונה ועל כן יונה חס עליו. כך אף נינוה ואלהים. מי יוכל לשער כמה קשרים וקשרי-קשרים נטוו בין תושבי נינוה לבין האל. אבל יש לתגובת ה' גם רכיב לא-מילולי. כאב הראש של יונה הנגרם לו בשל השמש הופך אותו מודע גם לצרכיו הוא יודע את התלות, את החוסר. איש האמת הבודד המוכן למות למען ערכיו הופך גם למי ששואל נפשו למות כשרע לו. אם כן, הביטוי 'חסת...אחוס' המוזכר בדברי ה' משמעו – חמלה המאפשרת להכיל את הבריות על כל מגרעותיהן.
ועוד ממד לתשובת האל, הממד הסמלי. הקיקיון מסמל את הזמניות , הארעיות של הקיום האנושי. הצל שהוא מטיל הוא התוצר שלו עבורנו. צל הוא חסר ממשות, ובכל זאת – לעתים בצל זה מתהווים חיים. נאמר בתהילים – 'ימינו כצל עובר' אך נאמר גם 'ה' צלך על יד ימינך'. הצל הוא סמל לאי-קביעותם של החיים. והנה, ה' אומר ליונה : החיים כה ארעיים, כה נוטים לחלוף, מדוע להכיל עליהם אמות מידה מוחלטות של דין ? יש בכך אי-התחשבות בזמניותם שהיא תכונה מהותית להם ? חדל יונה, תן לחיים להתפתח בצל ידו של הקב"ה, ראה כמה נעימים הם החיים, על שמחותיהם הקטנות, הקיקיוניות, בנות החלוף. וכדברי קוהלת – 'שמח בחור בבחרותיך, בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר.. ודע כי על כל אלה יביאך ה' למשפט' הלוואי ונזכה כולנו ליום של כיפור, חמלה, רחמים ואהבה. כלפינו ומאיתנו כלפי אחרים.
