דוד ליברמן
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד ב
ואת מאמר מרדכי אסתר עשה.. כאשר היתה באמנה אתו - אמר רבה בר לימא (משמיה דרב:) שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד א
מזה הם כתבים. ויגידו למרדכי את דברי אסתר, ואילו איהו לא אזל לגביה - מכאן שאין משיבין על הקלקלה. לך כנוס את כל היהודים וגו', עד אשר לא כדת, אמר רבי אבא: שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו - באונס, ועכשיו - ברצון. וכאשר אבדתי אבדתי - כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך. ויעבר מרדכי אמר
אסתר פרק ד
יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים:
(יד) כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת:
(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי:
(טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:
(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר: ס
אסתר פרק ט
ח) <והיהודיים> וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
(יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים <הפרוזים> הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: פ
(כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים:
(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:
(כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:
(כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם:
(כד) כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם:
(כה) וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ:
(כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם:
(כז) קִיְּמוּ <וקבל> וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:
(כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם: ס
(כט) וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית:
(ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת:
(לא) לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם:
(לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר: פ
ח ג ה פ ו ר י ם : ח ג י ג ת ה נ ס ת ר
נופה של מגילת אסתר הוא זר ומוזר. אין בו דבר מתוואי הנוף המקראיים המוכרים. לא ארץ ישראל, לא מקדש, לא ירושלים (למעט הזכרתה כמקום ממנו הוגלו היהודים) לא תורה ומצוות, הכינוי 'יהודים' מחליף את הכינוי המקובל 'בני ישראל', הגיבורים היהודיים – מרדכי ואסתר – נושאים שמות נוכריים. אבל מעל לכל : הגיבור הראשי של המקרא , אלהים, אינו מוזכר כלל. לא הוא ולא כל המלווה אותו – מפגש של האדם עם מה שלמעלה ממנו ; אירועים שמחוץ לגדר הטבע. בהעדר אלו לפנינו, לכאורה, סיפור ארצי – ספורה של קנוניה פוליטית וסיכולה המוצלח הנעשה באמצעים של פיתוי (אסתר מושכת בקסמיה את אחשורוש, מעוררת את קנאתו בהמן 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית') ונעזר בצירופי מקרים (מרדכי חושף מזימה לרצוח את המלך, האירוע נרשם והמלך נזכר בו בדיוק כשהמן מבקש לתלות את מרדכי).
קטע מפתח במגילה הוא השיחה בין מרדכי ואסתר בה לחץ מרדכי את אסתר שתקבל את התפקיד שהטיל עליה –
וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי: (פרק ד,יג-טז)
בשיחה זו מדברים השניים בשפת חידות. מרדכי מדבר על הצלה שתעמוד ליהודים מ'מקום אחר', ותוהה שמא התפקיד שהיא אמורה למלא עכשיו הוא הסיבה שבגללה 'הגעת למלכות'. בשפה דתית, מרדכי רומז לכך שיש יד נעלמה המכוונת את מהלך המאורעות, אבל מרדכי נמנע מלומר במפורש שאלהים השפיע על מהלך המאורעות. כיוצא בזה בתגובתה של אסתר : היא מבקשת שיצומו עליה. אין היא מדברת על תפלה או על כתובת אליה מופנה הצום. זה נראה כאקט של התלכדות סביב אסתר הסובלת. בסיום דבריה, אסתר מתארת את המעשה שתעשה – שבירת הכללים בעניין הכניסה אל המלך ואת חששותיה, ואינה מסיימת בדברי התחזקות ובטחון בה' האופייניים כל כך לגיבורי התנ"ך. אווירה 'חילונית' מעין זו אופפת גם את הפסוקים במגילה המתארים את האופן בו נוצרו מצוות החג ונתקבלו -
(יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים <הפרוזים> הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: פ
(כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים (כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: (כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:
(כט) וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית:(ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת:(לא) לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם:(לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר:
פסוק י"ט מציין שמנהגי החג – יום טוב, שמחה, משתה, משלוח מנות, לא נוצרו על ידי חכמים , בכלים הלכתיים, אלא מכח מנהג העם. פסוקים כ'-כ"ב מציינים שמרדכי דרש מכל יהודי הממלכה לקבל את העשיה של יהודי הארץ באותה שנה כמנהג קבוע. פסוקים כ"ט-ל"א מציינים שהיהודים קיבלו על עצמם את הפורים כחג בעל כללים קבועים לאחר שנשלחה איגרת נוספת מטעם 'אסתר המלכה', 'ומאמר אסתר קים דברי הפורים' כלומר : משמעת וקבלת חוק המלכה הם הבסיס להתקבלות הפורים כחג. כמה שונה כל זה מהאווירה האופפת את חגי המקרא – פסח , ראש השנה, יום הכיפורים...דרשה בתלמוד מעידה על תשומת ליבם של חז"ל לחילוניותה של המגילה ועל המשמעות שיחסו לה -
"אסתר מן התורה מנין ? שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא' "(מסכת חולין,דף קל"ט)
משמעות שאלתו של הדרשן היא : איפה אסתר בתורה ? איך ניתן לחבר את הספור הזר והמוזר הזה לנרטיב המקראי הכולל ? איך התודעה הדתית אמורה להכיל ספור חילוני כל כך ? האם לספור הצלת עם ישראל מהשמדה אין כל משמעות מוספת ? הפסוק אותו דורש הדרשן לקוח מסוף ספר דברים -
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:" (דברים לא,טז-יח)
בפסוקים אלו אומר אלהים למשה שבוא תבוא תקופה של הסתר פנים, עידן בו האל המתגלה יהיה אל מסתתר. כל חוקי המשחק משתנים בתקופה זו - התודעה הדתית של האדם לא תיווצר על רקע התגלות כבהר סיני אלא להפך , היא תתעורר על רקע העדרו – 'ואמר..הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה'. מגילת אסתר, לקריאת הדרשן התלמודי, היא הגשמת הנבואה הזו. אסתר היא הגילום הפרסונלי של הפעילות האלהית מחוללת הישועה מתוך שפה וחוקיות חילונית. הדפוסים הדתיים הנוצרים בעקבות כך אף הם בעלי אופי מסתיר-פנים. העם יצר את החוק ולא התורה, שלטונה של אסתר כפה את קיום החג ולא האמונה. כך אנו מובאים באחת אל תקופה שהיא סוף עידן המקרא והמעבר ממנו לעידן חז"ל. מתקופת ההקשבה לדבר האל אנו עוברים לתקופת ההכרעה האנושית, בגובה העיניים. פורים פותח את התקופה הזו. מקומו בהקשר הנרטיב המקראי הוא מקום של סוף, חיסול. מקומו בפרספקטיבה רחבה יותר הוא שהוא פותח את עידן היהדות ללא-התגלות, הוא מכונן תודעה דתית הבנויה על הקשבה לנסתר, למה שבין השיטין של המאורעות, ועל חיפוש היד הנעלמה המניעה את גלגליהם. תודעה כזו היא מינורית יותר מהתודעה המקראית שראתה גלויי אלהות אבל היא בוגרת יותר, עמידה יותר. וכך נאמר במסכת שבת -
"ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם...
אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה (=חזרו וקבלו את התורה) בימי אחשורוש. דכתיב +אסתר ט+ קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר"( מסכת שבת ,דף פ"ח, ע"ב)
בקבלת התורה באווירת הנסים והנפלאות של יציאת מצרים יש משהו כפוי, הוא בא על תיקונו רק כאשר היהודים מרצונם קיבלו עליהם את הפורים ובכך חזרו וקבלו את התורה כולה באופן אחר – בוגר, עצמאי.
