משה מאיר
לקראת חג הפסח, נקדיש את עיוננו למושג החירות, יחסו אל המעשה ומקומו בזהות היהודית. על פניו שייך מושג החירות לשדה החילוני ולא לשדה הדתי. שם התואר 'חופשי' המתאר בשפה העברית את החילוני מבטא זאת, ובא בניגוד לדתי הכבול בכבלי המחויבות והציווי. ישעיהו ברלין ערך כמה הבחנות חשובות ביחס למושג ה'חירות', והורה כי אנו משתמשים בו בהוראות שונות. הוראה אחת היא שחרור מכבלים – גשמיים או רוחניים, והוראה שניה היא התאמה למהות ולזהות העצמית. ההוראה השניה איפשרה להוגים דתיים לטעון כי 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. כלומר – למרות שהאדם הדתי המצווה ועושה אינו בן חורין על פי ההוראה הראשונה, הוא בן חורין על פי השניה. אנו נתמקד דווקא בהוראה הראשונה, כי בחירות להחליט האם לעשות מעשה או שלא לעשותו.
הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק החמישי כותב:
רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו...
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה...
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע... היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך... ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר טוב לצדיק?!
הרמב"ם טוען, כי העיקר הגדול – כלומר הבסיס והתנאי ההכרחי – לתורה כולה היא החירות. ללא חירות אין פשר לציווי, ואי אפשר לבוא אל האדם בתביעה אם לא קיים אותו.
הרמב"ם מתייחס להעדר חירות בתמונה דטרמניסטית, בה לכל עשיה קודמת מערכת סיבתית הדוקה המובילה אליה. אך המקשה יכול להקשות – האם מערך המצוות הדתיות אינו שולל את חירות האדם, ואם כך – את פשר מעשיו ואת היכולת שלו לקבל אחריות עליהם?!
אפשר לענות על שאלה זו באופנים שונים, אך לדעתי כל תשובה אינה יוצאת מגדר תירוץ. הקושיא חזקה מהתירוצים, יש סתירה מובנית בין ציווי וציות ובין חירות. אם החירות היא תנאי הכרחי לציווי, הרי נקלענו למעגל קסמים חסר מוצא.
לעזרתנו יכולה לבוא הזהות היהודית בעת הזאת. הזהות היהודית מורכבת היום משתי זהויות משנה – זהות יהודית דתית וזהות יהודית חילונית. שתי הזהויות מופיעות בשתי קהילות שונות, אך גם כשתי זהויות באדם אחד אצל רבים מבני הזהות היהודית. ערך החירות מופיע בזהות היהודית החילונית, וערך הציווי והמשמעת ביחס אליו בזהות היהודית דתית. אם נבחין בשני הערכים הסותרים בשתי הזהויות השונות, ונכיר בכך שהן משלימות זו את זו – נצליח לבנות את המעגל ההכרחי: חירות העומדת בבסיס הציווי.
חג הפסח חג החירות, הוא חג עיצוב הזהות היהודית. 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים', כלומר כאילו הוא בונה מחדש את הזהות היהודית. ראיית הזהות היהודית החילונית והזהות היהודית הדתית כמשלימות זו את זו ונצרכות זו לזו – יכולה להוות אבן יסוד להתחדשות יהודית בעת הזאת.
