משה מאיר
בפעם הקודמת – לפני חג הפסח – עסקנו במושג החירות, והנה עתה קרב ובא יום העצמאות. זאת הזדמנות לבחון עוד היבטים של מושגי החופש החירות והעצמאות. כך כותב הראי"ה [הרב אברהם
ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהפך בן חורין שרוחו רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלוהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונת נפשו העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזו שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא טוב ויפה.
לכאורה הרי זו הגדרה יפה ועמוקה של החירות, המחדשת ומוסיפה על ההגדרה הראשונית והפשוטה. עצמאות איננה רק העדר שעבוד חיצוני, אלא דבקות בזהות העצמית של היחיד ושל הקהל. ההבחנה כי יכול להיות מי שאינו משועבד לאחר באופן רשמי אך כל חייו מתנהלים בהתאם לאמות מידה של האחר, מוסיפה על ההגדרה הפשוטה. יתרה מזו, היא מורה כי משימת ההשתחררות לא תמה עם הקמת המדינה, וסכנת השעבוד עדיין אורבת לפתחנו.
כתבתי 'לכאורה', מפני שמבט מעמיק על הקטע חושף את הסכנה הטמונה בו לחירות. ישעיהו ברלין חשף במסותיו על החירות את העובדה כי משטרים טוטליטאריים, מצדיקים את עצמם בעזרת ערך החירות. הטענה העולה מכיוון זה היא כי האדם הוא בן חורין רק אם ידבק בטבעו האמיתי, ועל כן יש אפשרות לאחר לכפות אותו לדבוק בזהות פנימית זו. מה יאמר הרב קוק אם יקום איש יהודי ומתוך מודעות יגדיר את אשר בקרבו כך שלא יעלה בקנה אחד עם 'צלם אלוהים' כפי שתופש אותו הרב קוק?
הבעיה הזאת חושפת קושי בתחום עיסוקנו ב'קולות', חידוש הברית בין היהודי העכשווי ובין מקורות היהדות. האם ברית זאת מעצימה את החירות או פוגמת בה? אפשר לאמר כי הברית עם המקורות שומרת על אוטונומיה ועל בחירה, ואינה רואה בהם מקור נורמאטיבי מחייב. אך עדיין, אם הברית היא משמעותית, הרי שהכרעות חשובות מתקבלות לאור תורתם של אמוראים תנאים או נביאים כלומר על פי האחרים. את הקושי הזה אפשר לפתור באחת משלוש דרכים. הראשונה – אפשר לטעון כי קול המקורות הוא הקול העצמי שלי, ועל כן האזנה לו מכוננת חירות. אלא שכאן אנו חוזרים לסכנה הטוטליטארית, המונעת מהאדם סטייה מקול 'פנימי' בשם החירות. הדרך השניה – אפשר לטעון כי ערך החירות אינו ערך ראשון במעלה, וההישמעות לקול היהודי חשובה ממנו. מי שמוכן לוותר על ערך החירות יכול לנקוט בדרך זו, אך מי שאינו מוכן לויתור שכזה, חייב לחפש לו נתיב אחר. הדרך השלישית - אפשר לטעון כי אדם קונה את חירותו לא על ידי התעלמות מהקול האחר, אלא על ידי עימות ומאבק עמו. לימוד המקורות מהווה מאבק בו הלומד בא עם זהותו, ונאבק עם המקור האחר לו. במהלך המאבק הזה הוא דוחה הוא מפרש את המקור, והפרוש הוא החיבוק המפנים את המקור ומאחר את העצמי שלי עמו. הפירוש לא מקבל את המקור כהוויתו ואף לא דוחה אותו, אלא מעכל אותו בתודעה בעלת זהות עצמית. כך סברו חכמים שאמרו כי בראשית הלימוד התורה היא תורת ה' ובסופו היא תורתו של האדם.
אם ישאל השואל – אם כך מדוע דווקא מקורות היהדות? התשובה תהא, כי אדם מכריע אילו מקורות הוא מכניס לזירת המאבק שלו. ההכרעה השאת היא הכרעה אוטונומית ובת חירות, והיא נובעת מבחירה ראשונית בזהות מסוימת איתה אני מעונייןם להתעמת בעימות פרשני מפנים.
נמצא - הרב קוק טוען כי חירות היא הדבקות בזהות הפנימית. האפשרות השלישית שהצגנו מורה כי חירות היא התעמתות מפנימה על ידי פרשנות של הזהות העצמית עם זהות אחרת הנתפשת בעיני כחשובה עד כדי לשרות עימה במאמק מפנים.
לקראת יום עצמאותנו, כדאי לבחון באיזה אופן נעצים אותה כך שלא תהא עצמאות חיצונית גרידא העלולה לשעבודים קשים וכבדים.
