דבורה בושרי
בניגוד לשאר עניינים שבכשרות, ואפילו לשאר עניינים שבעולם – החמץ יחיד ומיוחד בכך שאיננו בטל בשישים. הוא אסור מכל וכל, אפילו "במשהו" - אפילו בקיום של שמץ. אנחנו עלולים לשמוע בזה קודם כל קטנוניות דתית, ומיד לנגד עינינו לראות מנקות ומנקים אובססיביים. אבל לפני שנחשוב על ענייני ניקיון – נתבונן לרגע באיסור הנדיר כל כך, איסור אפילו של שמץ, איסור של "משהו", ולו של פירור. אומר הרב קרליבך כך:אתם יודעים מה הדבר הכי כואב בעולם? להיות בחוץ. להיות זר.... תסתכלו על מה שקורה היום בעולם. אנשים מתחתנים. יש להם אישה, יש להם ילדים, יש להם בעל. אבל באיזה שהוא מקום, הם בחוץ. אתם יודעים כמה אנשים מגיעים הביתה ומרגישים זרים בביתם?
את עומק הכאב של לא להיות "בפנים" מנסח הרב שלמה קרליבך בעזרת דימוי החמץ.
ועכשיו תשמעו את העומק של העומק: אתם יודעים כמה צריך כדי לעבור מ"בפנים"
ל"מבחוץ"? רק פירור אחד, "משהו" – זה החמץ. החמץ הוא המשהו הזה שעושה שאנחנו לא מגיעים לרמה שאנחנו אמורים לחיות בה. מדוע אנחנו בחוץ במקום להיות מבפנים? זה ה"משהו"...
אתם יודעים, לפעמים יש לך חבר טוב, ופתאום אתם נהיים זרים. משהו כבר לא זורם. ה"משהו" הזה שמפריע, זה ה"חמץ". ולפעמים קורה משהו בכיוון השני. אני מכיר מישהו הרבה שנים, אבל לא הרגשתי קרוב אליו במיוחד. ופתאום – אנחנו כל כך קרובים. אתם יודעים מה זה אומר? שנפטרנו מה"משהו" הזה, מהפירור הקטן של חמץ שהפריד בינינו.
באחד מפרקי "סיינפלד" מספרת איליין לסיינפלד בכעס על שכן שלה, שפעם היה מנהל איתה שיחות לבביות במעלית, אחר כך התחיל להסתפק ב"שלום" סתמי ברחבת הכניסה, אחר כך עבר למנוד ראש חפוז בכל פעם שראה אותה, ולאחרונה הפסיק בכלל להתייחס אליה כשהם חולפים זה על פני זה בבניין. לדעתה – יש בכך עוולה נוראית. מי מאיתנו איננו מכיר את האובדן הזה? מישהו שלא האמנו שתוכל אי-פעם לשרור בינינו מבוכה - הופך פתאום לזר לנו? ואם לא לזר גמור, אז לפחות למביך אותי ב"משהו" – וכל האינטימיות כבר איננה?
והאם אמנם אין לדברים תקנה? האם משום כך שחמץ איננו בטל בשישים לא נגיע לעולם לפסח כשר ושמח? האם משום כך שלפעמים קם חיץ בין בני אדם לא יוכלו יחסיהם לתקון עוד לעולם?
בפסחים דף ח' יש הנחיה לכל המנקים (והמנקות) האובססיביים: "חור שבין אדם לחבירו" – כתוב שם - "זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר – מבטלו בלבו."
ההסבר הפשוט לקטע זה: כשיש קיר עבה בין שתי דירות, ושתי ידיים, אחת מכל דירה, לא תוכלנה לגעת זו בזו, צריך לבטל את החמץ שבין הדירות ביטול שבלב.
את עומק ההסבר לקטע הזה נמצא אם נקשיב היטב לשימוש במילים "בין אדם לחברו" שאיננו מקרי כאן. עומק ההסבר נעוץ ברבדים המטאפוריים של קירות ושל לבבות: כשקם קיר ביני לבין שכני, ביני לבין אוהבי, ביני לבין ילדיי, ביני לבין התורה שלי – צריך למתוח ידיים ולהשתדל. לחפש את היד המושטת מנגד. אבל גם אם אי אפשר, והיד לעולם לא תיגע ביד המושטת, הרי אם ניסינו – מגיע רגע שבו צריך לבטל בלב את החמץ. ואז אין לו קיום אפילו "במשהו".
כשאנחנו יושבים מול שולחן הסדר, נבוכים עד עומק לבנו מהטקסיות, מהמשפחה, מהטקסט המשונה של ההגדה... נחפש בעצמנו מה הוא אותו "משהו" שמקשה עלינו להתמסר לערב הזה, לליל הסדר הזה. הלוואי שנוכל לבטל בלבנו את החמץ, וליהנות בחג הזה.
