שלמה פוקס
במשנה נאמר 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', ובהגדה אנו מכירים אמירה זו כתשובה לשאלת החכם. האפיקומן הוא בסימן 'צפוּן' (מסימני ההגדה - קדש ורחץ..) – והוא חצי המצה שהוטמן בסימן 'יחץ', המוצא עם סיום ההגדה כמנה אחרונה, ומבטא את האיסור להמשיך לאכול עם גמר הסדר.
פרופ' שאול ליברמן מסביר את מקור המילה 'אפיקומן' כמילה ביוונית שמשמעותה נוהג רומי. בשעה שהשמחה וההוללות הגיעו לשיאם היו מתפרצים לבתים של אחרים ומכריחים אחרים להצטרף אליהם, ושם היו ממשיכים את החגיגה. כלומר הנוהג היה לעבור ממסיבה למסיבה, ובגמר אירוע אחד נוהרים לאירוע נוסף.
ההלכה היהודית (בבלי פסחים פו' ע"א וכן קיט' ע"ב) גיירה מילה זו ויצקה בה משמעות אחרת: 'ואמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה', כלומר אכילת המצה היא החותמת את הסעודה, ואין לאכול אחריה ובודאי שאין לעבור למסיבה נוספת.
במדרש (מכילתא דרבי ישמעאל, בא - מס' דפסחא פרשה יח') תשובה זו היא לשאלת החכם וכך גם בהגדה. וההסבר הנפוץ לתשובה זו הוא, שיש להסביר לחכם את כל הלכות החג עד להלכות סיום הסעודה והוא באפיקומן.
לעומת זאת, התלמוד הירושלמי (מסכת פסחים פרק י', ה"ד) מביא את הביטוי כתשובה לטיפש (הוא ה'תם' בתלמוד הבבלי) רוצה לוודא שבן זה לא ילך ויתהולל בגמר הסעודה, וכך נאמר: "תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול. בן חכם מהו אומר: 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלהינו אותנו', אף אתה אמור לו 'בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים'. בן רשע מהו אומר: 'מה העבודה הזאת לכם' מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה. מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אמור לו 'בעבור זה עשה ה' לי' - לי עשה, לאותו האיש לא עשה, אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם. טיפש מהו אומר: 'מה זאת', אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. בן שאינו יודע לשאול 'את פתח לו', תחילה."
מהו ה'אפיקומן' ?
בגמר הסעודה עוברים לסימן 'צפוּן'. הצפון הנסתר מכיל בחובו (בעברית) את המצפון, את הצפון. הצפון בעברית מסמל מהניווטים את ההתמצאות במרחב, 'האם אבדת את הצפון' נאמר לאדם כאשר ניכר שאין הוא מוצא את מקומו, אבוד הוא בחלל המקום, וחמור יותר באם התנהגותו מעידה שאינו מוצא את מקומו בחברה.
המצפון והצפון הרי הם מטרת הסימנים, עליהם להורות לנו את הדרך. אנו בעיצומו של המסע, מצויים אנו ביציאת מצרים ההיסטורית ותרגומה לחיינו, האם אנו מלווים במצפון נקי..
מה בין 'צפון' ל'מצפון' ?
רבי שלמה בן יחיאל לוריא (שו"ת מהרש"ל סימן פח', 1510 – 1574) מביא מנהג המצביע על כך שב'אפיקומן' צפוּן רעיון נוסף, וזה המנהג: "אחר האכילה (הסעודה) יוציא מטמון דהיינו אפיקומן, כמו שהוא כרוך במפה וישלשל לאחוריו וילך בבית כמו ד' אמות ויאמר: 'כך היו אבותינו הולכין עם משארותם צרורות בשמלותיהם'. וזהו שסיימתי לעיל - יזכור מעשה אבותיו, קאי נמי אמה (=עולה גם על מה) שלאחריו - הוצא מהטמוּן (מהנסתר) ואח"כ יקח כוס שלישי כראשונה ...'
המהרש"ל מתבסס על הכתוב (שמות יב', לד') : (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם: (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (לו) וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:
הרעיון הטמון במנהג זה מבואר בפירוש 'יריעות שלמה' (ר' שלמה קלוגר 1775 – 1869 רבה של ברודי) השואל : "הנה להבין טעם דבר זה, וכי מחויבים אנחנו לעשות רמז על כל תנועה שהיו עושים אז, והאם לא די לנו לזיכרון יציאת מצרים כל מה שתקנו חז"ל בלילה זו? למה לנו להוסיף עוד מה שנזדמן שהם עשו כן לפי צורך שעה, ועוד טורחים לתת רמז היכן רמוז זה בתורה.." ומסביר על פי גמרא תמוהה המלמדת על הכנת קורבן הפסח: "תנא (למדנו): כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו. אמר רב עיליש: טייעות." (בבלי פסחים סה' ע"ב). מסביר רש"י: "כל אחד ואחד - כשהיו הולכין לבתיהם היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. ומבאר רב עיליש - טייעות - דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה."
שואל הרב קלוגר - מה מוסיף רב עיליש ומה אכפת לנו כיצד נשאו את הפסח או כיצד נשאו את הבצק ביציאת מצרים ? ומסביר: "שבכל ענייני פסח נעשה רמז על הגאולה ועל השעבוד. שה'מרור' מורה 'על השעבוד' ו'פסח' ו'מצה' – מורים 'על הגאולה'. אך על השאלה המרכזית לא קבלנו תשובה. בהגדה לא נעשה רמז להסביר מדוע בני ישראל השתעבדו במצרים, לכן עשו רמז בזה, כעין מכירת יוסף. במכירת יוסף נאמר: "וישאו עיניהם ויראו והנה ישמעאלים באים" וכו' ואח"כ כתיב "ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו " וכו' "וימכרו את יוסף לישמעאלים" ולכך עשו רמז בזה במה שנשאו הפסח כדרך הישמעאלים סוחרים, להזכיר עניין מכירת יוסף שהיו שם ישמעאלים וסוחרים, ויזכרו שבשל עוון זה היה השעבוד"
כלומר המנהג שהמהרש"ל מזכיר נועד להזכיר את עוון מכירת יוסף, ונועד להבהיר לנו מדוע צמח השעבוד.
הרב קלוגר ממשיך ומסביר את הסיבה לכך שבני ישראל נשאו על שכמם את הבצק ולא הניחוהו על בהמות משא, ומדוע הפסוק הבא מדבר על ניצול המצרים ושאילת כלי כסף וכלי זהב ושמלות. נשיאת הבצק על שכמם הזכירה לבני ישראל את התנהגות הסוחרים הישמעאליים שקנו את יוסף. ומכאן שהבינו בני ישראל שהשעבוד היה בשל מכירת יוסף ושזו אשמתם. לכן על פי מידת הדין, לא מגיע להם שכר על עבדות מצרים ולכן לא לקחו/ לא קבלו משכורת. אך מצד שני, ידעו שיד אלוהים מכוונת, וכדברי יוסף אלהים "חשבה לטובה", והמכירה נועדה להוריד את יעקב למצרים. ולכן בפן האנושי מגיע להם שכר על שעבדו, וה' מצווה עליהם לקחת ממצריים בהשאלה ולא בכוח.
רעיון זה מלמד שמנהגו של המהרש"ל בדרך לקיחת האפיקומן בא ללמד על 'צופן' הצפון ב'אפיקומן' והוא אמור לעורר את המצפון. לקראת סוף הסדר כאשר אנו בתחושת גאולה ממצרים, מן המייצרים, עלינו להכיר בעובדה הפשוטה, שהיה לנו, שיש לנו, חלק בשעבוד. היציאה ממצרים האמיתית תהיה ברגע שנפנים את המסר ונדאג איש לרעהו ולא חלילה נמכור 'אחים'.
נזמין 'כל דכפין' או 'כל דצריך' לסעודה ונכיר באחריותנו בתיקון חברתי.
חג גילוי הצפון, חג מצפון שמח !
