משה מאיר
בעיוננו הקודמים עסקנו בבדיקת האפשרויות לביטוי של זהות יהודית חילונית, והכלת מעשים בחיים החילוניים.
ההשוואה בין העולם הדתי ובין העולם החילוני, מורה כי העולם הדתי משופע במעשים אליהם קרוא האדם בצו בעוד העולם החילוני חותר לצמצם אותם. הבדל אחר ניראה בין תודעה דתית לתודעה חילונית, כשהדתית בנויה על אמונה וודאות, ואילו החילונית על ספק וחיפוש. יש נטייה לקשר את שתי ההבחנות: המחויבות למעשה בנויה על אדני הוודאות, ואילו בעולם של ספק וחיפוש אין מקום למחויבות למעשים החוזרים על עצמם בקצב קבוע.
ימי הפורים מזמנים לנו הזדמנות לבדוק את הזיקה הזאת שבין המעשה ובין הוודאות, ולבחון עוד פן של אפשרות התחדשות יהודית חילונית.
פורים הוא יום חשוב ביותר מבחינת הגדרת המעשה. מדובר באחת הדוגמאות הספורות ליצירה הנתפשת בתודעה היהודית כיצירה אנושית של יום חג דתי. רק חנוכה בדורות ראשונים ויום העצמאות בדורות אח
מושג המעשה מופיע כבר במגילה:
... ביום שלושה עשר לחודש אדר ונוח בארבעה עשר ועשֹה אותו יום משתה ושמחה. והיהודים אשר בשושן נקהלו בלושה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמישה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה. על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב, ומשלוח מנות איש לרעהו.
ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אחשוורוש הקרובים והרחוקים. לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות, ואת אשר כתב מרדכי אליהם...
קיימו וקבלו היהודים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם, בכל שנה ושנה. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר...
שוב ושוב חוזרים הפסוקים – העם חוגג, מרדכי כותב, העם מקבל, העם מקיים ומקבל – והמילה מעשה חוזרת ונשנית. כמה קשה להפוך מעשה אנושי לנורמה קבועה!
כנראה ששום דבר לא עזר, והחוק לא נקבע. המלכה אסתר נאלצת להצטרף במאמץ לקיים את המעשה:
ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף, לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית. וישלח ספרים אל כל היהודים אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשוורוש, דברי שלום ואמת. לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם, דברי הצומות וזעקתם. ומאמר אסתר קִיים את דברי הפורים האלה ונכתב בספר.
עם כל המאמץ לקיים את המעשה, מפאת אופייה של ההתארגנות העממית נקבעו זמניהם – זמנים הרבה – לחג הפורים. על פי המגילה המדבור בשני זמנים – י"ד כזמן החג בערי הפרזות, וט"ו כזמן החג בערים המוקפות חומה. אך חז"ל כנראה הרגישו שהשניות הזאת מבטאת משהו מהותי, ולכן העצימו אותה. כך אומרת המשנה הראשונה במסכת מגילה:
מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, בחמישה עשר, לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון, קורין בחמישה עשר. כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה.
תחושת הבלבול וחוסר הוודאות לא מספקת, קראו את המשנה השניה – מבלי להבין כל מילה אלא רק כדי להתרשם מהאווירה שלה:
כיצד? חל להיות יום ארבעה עשר בשני – כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות בשלישי או ברביעי – כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות בחמישי – כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות ערב שבת – כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום. חל להיות בשבת – כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה, ומוקפות חומה למחר. חל להיות אחר השבת – כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר.
אין לך חג בין חגי ישראל בו יש אנדרלמוסיה שכזאת, כך יעשה לעם ולאדם המנסה לקבע מעשה משל עצמו. זאת מהות החג, זהו הונהפוך הוא היהודי. האדם נחרץ לקבוע את המציאות, למרות קרנבל חוסר הוודאות שניסיון שכזה מכניס אותו אליו.
אך הדברים חריפים עוד יותר. החג נקרא פורים על שם הפור הוא הגורל. כל כולו סובב סביב חוסר הוודאות והאקראיות. חג ההימור והמשחק. והנה, דורות אח
המעשה לא קשור לוודאות, ההפך הוא הנכון. האדם חי בחוסר וודאות וידיעה מהו העולם המוזר אליו נקלע. בתנאי אי הוודאות הוא מנסה לפלס דרכו, והמעשה הוא אחד הכלים לפילוס דרך זו. המעשה קבוע וחוזר על עצמו בתאריכים קבועים ובנסיבות דומות, אך הוא עומד על קרקע אי הוודאות. המעשה הוא תגובתו של האדם אחוז החרדה מפאת חוסר הוודאות, למציאות המעורפלת שלא מסייעת לייצר וודאות.
תמונת העולם החילונית הבנויה על חוסר הוודאות והספק, איננה שוללת את אפשרות המעשה. להפך - אי אפשר להגיע אל המעשה אלא על קרקע זו.
