דבורה בושרי
במסכת מגילה דנים חכמים בשאלה האם הספרים קהלת, שיר השירים ואסתר צריכים להיכלל בין הספרים המקודשים. כשהם דנים במגילת אסתר, מציגים החכמים קריטריון חדש: האם נאמרה המגילה ב"רוח הקודש"? או שנכתבה על פי שכל אנושי בלבד?
השאלה הזו – האם נאמרה מגילת אסתר ברוח הקודש - לא במקרה נשאלת דווקא על מגילה זו. האלוהים לא מוזכר במגילה. לגיבורה קוראים בשם שהשורש "סתר" טמון בו. אלוהים מסתתר כל כך, עד ששמו שלו אינו מופיע כלל. כאילו שהוא לא נוגע לסיפור.
כשהדבר שהופך את המגילה לספר מקודש, הוא הידיעה שבהשגחת ה' השתלשל סיפור המגילה עד לפרט האחרון.
כל מיני חרדות מסתתרות מאחורי הסוגיה הזו: האם הדברים מתנהלים עם או בלי השגחת האלוהים? האם אפשר לדעת משהו בעולם הזה, או שאי אפשר לדעת כלום בלי "רוח הקודש"?
החכמים מציעים הוכחות לכך שאסתר בכל זאת נאמרה ברוח הקודש, כלומר, שהדעת האנושית הסבירה לא יכולה היתה לספר את הסיפור בלי התערבות אלוהית. כל אחת מן ההצעות הללו מדגישה דבר אחד, עיקרי, שהוא נסתר מעינינו בעולם הזה. שבלי רוח קודש לא נדע אותו.
ר' אליעזר לומד זאת מכך שבמגילה כתוב המשפט " וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ " – כאשר המן סבור שהמלך חפץ ביקרו שלו. ומסביר רש"י – מניין ידעו כותבי המגילה שכך אמר בלבו? אלא, מכאן נלמד שרוח הקודש נגלה עליהם.
ר' עקיבא לומד אותו הדבר מאמירה אחרת: " וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ" – ומכאן ברור שהמגילה נאמרה ברוח הקודש, כי איך יידע הכותב מה הרגישו כל רואי אסתר שבעולם?
ר' מאיר מוצא את ההוכחה בכך שמרדכי גילה את זממת בגתן ותרש - "וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי" (ב':כ"ב) – אומר רש"י: מי גילה לו? רוח הקודש שרה עליו!
ורבי יוסי בן דורמסקית לומד זאת מהפסוק (אסתר ט':י') "ובַבִזָה לא שלחו את ידם", ושוב מפרש רש"י: היאך ידעו [הכותבים] מה עשו הרחוקים? [ הנלחמים בכל שבעים המדינות.]
בא שמואל ואומר: "אילו הייתי שם, הייתי אומר דבר עדיף משל כולם." כלומר, שמואל טוען שבידיו הראיה המשכנעת מכל, והיא הפסוק (אסתר ט':כ"ז): " קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" [הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם... לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה... בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה ] – קיימו למעלה מה שקבלו למטה. כלומר – שמואל דורש את המילים קיימו וקבלו, ומפרשן כך: בשמים קיימו, נתנו אישור, למצווה החדשה שקיבלו עליהם היהודים כאן למטה.
כל אחת מן ההצעות הללו מדגישה דבר אחד, עיקרי, שהוא נסתר מעינינו בעולם הזה. שבלי רוח קודש לא נדע אותו.
לפי דברי ר' אליעזר הפן הנסתר הוא דעת לבו של האחר.
לפי ר' עקיבא – לעולם לא נוכל לדעת מה מוצא חן בעיני אנשים.
ר' מאיר אומר: כששני בני אדם מדברים ביניהם, לעולם לא נדע באמת מה היה בדיאלוג הזה. ואילו מדבריו של ר' יוסי בן דורמסקית עולה הסוד של התנהלות ההמון בשעת קרב: לעולם לא נדע באמת מה קורה שם, האם הרשיעו או צדקו.
אבל הנה בא רבא ואומר, שכל אחת ואחת מהסברות הללו אפשר להפריך, ולטעון שבכל זאת גם בן אדם סביר יכול היה לדעת את הדבר. חוץ מאשר דבריו של שמואל.
דבריו של ר' אליעזר על המן מתקבלים על הדעת הסבירה "סברא היא: שלא היה איש חשוב למלכות כמו המן, וזה שהוסיף הרבה, על דעת עצמו הוסיף." כלומר – אם אדם נמצא במקום של גדולה, של כוח, אפשר לשער שיתגאה עד כדי כך שדעתו תהיה קצת מעוותת, והוא יחשוב שכל דבר מגיע לו.
ר' עקיבא, ממשיך רבא ואומר, נשען כנראה על אמירתו של חכם אחר, ר' אלעזר, שסבר "כל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו" , ומכאן ברור כבר שהיא מצאה חן בעיני כל אחד ואחד. כלומר – אם אדם אחר דומה לי, אפשר לנחש שאוהב אותו.
ר' מאיר נשען על דברים שאמר ר' חייא בר אבא: בגתן ותרש דיברו בשפת ה"טרשיים" והיו משוכנעים שמרדכי לא יבין אותם, ולא ידעו שהוא דובר שבעים לשון. כלומר – אפשר להבין דיאלוגים של בני אדם אחרים, אפילו שלא כוונו לאוזננו, ובלבד שמבינים את השפה שלהם.
לגבי ההוכחה של דרבי יוסי בן דורמסקית – אומר רבא: שמא שלחו שליחים למרדכי ואסתר שיודיעו להם שלא נגעו בביזה. כלומר, בשביל לדעת מה קורה בשדה קרב רחוק, מספיק לקבל משם דיווחים.
רק דברי שמואל, שאומר שבמגילה מסופר מה שקרה בשמים ממש באותה השעה: שניתן אישור למצווה שיהודים קיבלו עליהם בעולם הזה, רק דברים אלה אי אפשר להפריך. אין סברה הגיונית שתיתן בדעתו של אדם ידיעה מה קורה בשמים.
האם אמנם נכונים דבריו של רבא? האם כל דבר הנוגע לתחום האנושי לעולם גלוי וידוע לפנינו, אם רק נפעיל את שכלנו הישר? האם באמת תמיד אפשר לנחש מה בלבו של בעל השררה? האם תמיד אפשר לדעת שבני אדם נוטים לאהוב את מה שדומה להם? האם נכון להגיד שכששני בני אדם מדברים צריך רק להבין את השפה שלהם כדי להבין מה עובר מהאחד אל חברו באותו דיבור מיוחד של אנשים שלא סבורים שמאזינים להם? והאם תמיד אפשר פשוט להאמין לדיווחים משדה קרב?
אחרי שרבא אומר שרק שמואל - המדבר על מה שנעשה בשמים - מוכיח שהמגילה נאמרה ברוח הקודש, מביאה הגמרא שורת מחץ, כמחמאה לשמואל: "אמר רבינא (על שמואל) – כמו בפתגם העממי: טוב פלפל אחד חריף ממלוא הסל דלועים."
והנה, כאילו בלי לשים לב שכבר חתמנו את הדיון הזה, ששמואל כבר גרף את כל הקופה, מוסיפה פתאום הגמרא עוד שתי סברות:
רב יוסף אמר: מכאן [אני למד] (אסתר ט,כח) [וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר] וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים [וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם] ומסביר רש"י 'לֹא יַעַבְרוּ'? מניין ידע את העתיד?
רב נחמן בר יצחק אומר, מכאן: וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.
כדרכה לא אחת, מלמדת אותנו הגמרא להטיל ספק אפילו בדגשים שהיא עצמה שמה כרגע. חשבתם שהנסתר נמצא רק בשמים? ובכן, שוב נחזיר אתכם להבין כי אין דבר מסתורי יותר מרעיכם, בני האדם, למרות כל הנאמר לעיל! מה אתם יודעים על זרעכם הבא אחריכם? איך נוכל, בלי רוח הקודש, לדעת מה יקרה לתרבות שאנחנו מקווים להנחיל הלאה? מה יקרה לתורה בדורות הבאים?
במעשה עריכה דק שבדק, מוציאה הגמרא מהמשחק את שתי הסברות האחרונות שהביאה, כדי להגיד – מה שצפון באנושות שאיננה איתנו עדיין, זה בכלל לא בתוך התחרות. זה העולם הכי נסתר. יותר נסתר ממה שקורה בשמים, יותר נסתר מכל סודות בני האדם החולקים איתנו את העולם הזה. נדמה לנו שאנחנו מכירים את הדור הבא אחרינו. ועוד דור אחד אחריו? ואחר כך? אבל, מתעקשת הגמרא – יש רוח הקודש – יש מנהיג לעולם. מסתבר שמשהו בכל זאת אפשר להנחיל: כשבני אדם כאן, בעולם הזה, מקבלים עליהם משהו מתוך מחויבות אמיתית כאן, יתקיים מזה משהו גם הלאה, לעולם "הבא", לא זה שיבוא עלינו בשמים אחרי 120 שנה, אלא זה שיבוא כאן, על פני הארץ, אחרי מותנו. משהו מן התרבות שעמלנו עליה יישמר גם הלאה, התורה תישמר גם הלאה. ואולי משום כך זוכה המגילה לכך ש "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר".
