דבורה בושרי
ארבעה ראשי שנים הם:
באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים
באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה
באחד בתשרי - ראש השנה לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות
בט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות
(משנה, מסכת ראש השנה, פרק א)
משנה מפורסמת זו, הפותחת את מסכת ראש השנה, משקפת תפיסה שלפיה יש כל מיני סוגים של התחדשות. ההתחדשות עצמה מתחדשת עלינו בפרקי השנה השונים.
מדרשים רבים קובעים את יום בריאת האדם כיום א' תשרי. בתוך הסכימה של "ארבע ראשי שנים הם", אם א' תשרי הוא יום בריאת האדם, הרי שאפשר לכנותו גם "ראש השנה להתחדשות" – משוקעים בהרגלינו, במחשבותינו המקובעות, בטרדות היום-יום החוזרות ומעסיקות אותנו, ראש השנה הוא לנו "יום זכרון" להיות האדם יצור שכוח ההתחדשות יש-מאין טמון בו מעצם בריאתו.
ובאחד בתשרי נותן השם יתברך חדשות, לכן צריך האדם להכין עצמו לקבל,כי מי יודע מה יחדש הקדוש ברוך הוא, אך צריך האדם להכין עצמו לקבל ישועות, היינו אף בדבר שהוא נפלא משכלו. (מי השילוח על ר"ה)
סוד ההתחדשות על פי מי השילוח (רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, 1800 - 1854) טמון במוכנות לקבל את אותה יכולת של העולם להתחדש, ולהתחדש בי, כאדם שנברא יש מאין. ההתחדשות צריך שתהיה "נפלאה משכלו" - שתחרוג מעבר לכלים שכבר יש לי, אחרת לא תהיה זו התחדשות. השפת אמת מקשר את רעיון ההתחדשות הזו לפן המילולי של האדם. אומר השפת אמת (ר' יהודה לייב אלטר, 1847-1905) על תקיעת השופר:
בראש השנה נברא אדם. ועיקר מעלת האדם שהוא מדבר. ולכן בתחילה צריכין לשעבד הקול והדיבור לשמים. והוא קול שופר. (שפת אמת)
התקיעה בשופר היא "קול בלא דיבור" – קול משוחרר מכבלי תוכן ומשמעות מתוחמת. מתוך החירות הזו אפשר לחדש אחר כך דיבור שלא היה קודם.
גם היות ראש השנה יום אחד שהוא שני ימים – א' תשרי וב' תשרי אינם אלא "יומא אריכתא" – יום ארוך אחד, הוא חריגה, חריגה מכבלי המידה:
כי ראש השנה הוא יומא אריכתא זה בחינת למעלה מהזמן שהוא בחינת יום שכולו ארוך ועל כן נעשה בראש השנה משני ימים יום אחד, בחינת יומא אריכתא, שזה בחינת למעלה מהזמן כי בראש השנה שאז דן את העולם הרחמים כי הוא מקומו של עולם ויודע מקום כל אחד ואחד ואזי מעלה כל אחד ממקום המחר לו לבחינת הרחבה לבחינת למעלה מהמקום בבחינת "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" שזה אומרים בראש השנה קודם תקיעת שופר כי זה עיקר הרחמנות להרחיב לכל אחד ממקום המצר לו.
ליקוטי הלכות (ר' נתן מברסלב) הלכות ציצית הלכה ג'
כדי לרחם צריך לחרוג. אם כל אמות המידה נשארות מקובעות כתבנית מדויקת, איך אפשר לשפוט מתוך רחמים? וכשחורגים, מוצאים שקיימת מידה של "למעלה מהזמן" (יום ראש השנה הארוך, שהוא למעשה יומיים), ומסתבר שלמעלה מהזמן הוא גם "למעלה המקום".
כך מסביר ר' נחמן מברסלב, (שר' נתן היה תלמידו המובהק) את מושג המקום בהקשר של דין, מתוך דרשה שהוא עושה למימרא ממסכת אבות "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".
כי כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש השנה, שהוא יומא דדינא, שהוא יושב ודן את חברו. וצריך לזהר מזה מאד, ולהסתכל על עצמו היטב, אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו, כי המשפט לאלקים הוא, כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפוט את האדם. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה – אל תדין את החברך עד שתגיע למקומו. ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו? כי אם השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו, וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל הרחמים, ובוודאי הוא מקיים בנו – הוי דן את כל אדם לכף זכות.
רק אלוהים, שהוא מקומו של עולם, יכול באמת "להגיע למקומו" של כל איש ואיש. אף אחד מאיתנו לא יוכל לעולם לחרוג מעבר לעצמו ולהיות במקום של מישהו אחר. חריגה זו היא מה שנחוץ כדי לרחם, היא מה שנחוץ כדי לחדש את הראייה בדבר-מה, היא מה שנחוץ כדי להתחדש ממש. חריגה זו, של הקול מעבר לגבולות הדיבור בתקיעת השופר, של היום מעבר לגבולות היממה בא' וב' של תשרי, ושל מידת הדין מעבר ל"מקום" של כל אדם ואדם – היא החריגה של ראש השנה, שהוא יום הזכרון לחריגה הגדולה מעבר לכלים שהיתה כרוכה אי-אז בבריאת האדם.
חריגה זו שמעבר לעצמי, למקומי, לזמן שלי, למהות שלי, היא גם החריגה שבאהבה.
בדרשה יפהפייה של הרב שלמה קרליבך על בחינות "לאה ורחל" שביום א' תשרי ויום ב' תשרי אומר הוא כך:
ראש השנה נקרא "יומא אריכתא". לא נאמר שזה יומיים, רק יום אחד ארוך. בתורה, ראש השנה הוא רק יום אחד. ואנחנו מוסיפים לו עוד יום אחד. וכך אנחנו עושים אותו יום אחד ארוך. אתם מבינים, זה צריך להיות דווקא משהושמוסיפים. אם מראש היה נקבע שראש השנה הוא יומיים, זה לא היה כל כך יקר.
מה הסוד הכי עמוק בחיים? שאתה לוקח את השנייה האחת הזאת ומאריך אותה,
עושה אותה נצח.
שמתם לב: כשאנחנו מדברים עם מישהו שאנחנו מאוד אוהבים, והוא צריך ללכת,
אנחנו אומרים לו: "האם תוכל להישאר עוד דקה?" כשאני פוגש מישהו שאני
מאוד אוהב, ואני מדבר איתו חמש דקות, זה עדיין לא יקר כל כך. אבל כשהוא
צריך ללכת, ואני מבקש: "תישאר עוד דקה" – הדקה הזאת כל כך יקרה...
מי ייתן, ונאהב זה את זה, ואת העולם שנברא בשבילנו, כך שנרצה להמשיך את בחינת ההארכה הזו לכל רגע ורגע השנה, לחיות את רגעי חיינו לא "עד תום", אלא מעבר לכך.
