שלמה פוקס
ליל הסדר הוא הסיפור, סיפור יציאת מצרים, על זה נאמר "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", כיצד נספר? על כך באה ההגדה להיות כעזר. נעיין במשנה בפסחים (פ"י, ד'), וזה לשון המשנה:
"מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן - אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה."
כלומר, לאחר מזיגת הכוס השני מתחילים בסיפור ורק במקרה ואין דעת, אין יכולת לספר, אזי משתמשים בלשון ההגדה בשאלה המוצעת כאפשרות לשאול, "מה נשתנה...", וממשיכה המשנה לומר ולפי הדעת מלמד האב את בנו, כלומר יש להתאים את רמת הסיפור לדעת הבן.
השאלות המופיעות במשנה אמורות להוות נקודת מוצא לסיפור יציאת מצרים כולו ולחידוד השאלה מהי יציאת מצרים, נדגים זאת בהבהרת השאלה הראשונה, מדוע אוכלים הלילה מצה בניגוד לשאר הלילות בהם אוכלים חמץ ומצה? כלומר השאלה מנסה להבהיר מה מיוחד באכילת המצה. בפשטות ניתן לענות, זה לחם העוני אותו אכלו אבותינו במצרים, כך גם ההסבר המופיע בגוף ההגדה, ברם מדוע אומרים: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה", האם זה נכון? הרי יכול אדם לאכול בכל יום חמץ ומצה אך לכאורה הוא אינו מחויב באכילת חמץ ומצה.
למדתי מאבי הסבר לשאלה זו, משמעות ליל הפסח בימי המקדש הרי הוא בהבאת הקורבן, קורבן הפסח, בו אנו מודים לה' על שהוציאנו ממצרים, אם כן הרי שקרבן פסח הוא "קרבן תודה", בעיון בספר ויקרא (פרק ז', פסוקים יב'-יג') נראה שקורבן תודה הנו הקורבן היחיד בו מביאים חלות מצות בצירוף חלות לחם חמץ.
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
בשאר קרבנות המקדש נאמר (ויקרא ב', יא') במפורש:
כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
כך יש להבין את שאלת "מה נשתנה", "בכל הלילות" – כאשר אנו מביאים קורבן תודה, הרי "אנו אוכלים חמץ ומצה", מדוע הלילה שאף הוא קורבן תודה עלינו להביא רק מצה?
והתשובה לשאלה זו, תסביר יפה את הקשר שהראנו קודם, בין היציאה הפיזית בפסח ליציאה הרוחנית בעת מתן תורה, שהרי בקורבן שבועות נאמר (ויקרא כג', יז'):
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'.
כלומר, קורבן הביכורים בשבועות הוא כולו חמץ, אם כן "קורבן התודה" המובא בפסח מושלם בהקרבת הקורבן בשבועות, מודגש הקשר בין היציאה ממצרים לקבלת התורה על ידי הצירוף בקורבן התודה.
לילה זה יקרא - "ליל השאלות", "והיה כי ישאלך בנך...", לאורך כל הסדר הילדים מקשים ואנו מספרים, אחד מרגע השיא של הסדר הוא שאלות הבנים, החכם, הרשע, התם והחשוב מכל "שאינו יודע לשאול" ואנו מצווים "פתח לו", עלינו להביא את הנוכחים לקראת הבנת משמעות החירות והבנת משמעות יציאת מצרים.
עיון במקרא מראה שארבעת שאלות הבנים ממוקמים מספר פסוקים לאחר הקדמה "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני..." כלומר, השאלות מתעוררות מיד לאחר התחושה שהגענו אל המנוחה והנחלה. לאחר ההתיישבות בארץ, דומה שהבעיות נפתרו והנה הדור הצעיר שואל, בודק, מתריס ומתעמת, מדוע? מה העבודה הזאת? אי לכך עלינו לספר בכל דור ודור את הסיפור על מנת להבהיר לדור הממשיך את מקורותיו.
משמעויות שונות לסגנון ארבעת הבנים, נטען שארבעת הבנים שזורים זה בזה ובכל אחד מאתנו ישנה החכמה וישנה הרשעות וכדאי שתהא תמימות-התם, ובודאי ישנם דברים שאין אנו יודעים אפילו מה לשאול. תפקידו של הסדר הוא לעורר את כל הכוחות ולהביא לבירור השאלות, מהי היציאה היום, מה רלוונטי ביציאת מצרים שעלי לספר ביציאת מצרים שלי.
על מנת לעורר את השאלות ואת הסיפור בנוי ליל הסדר בהוראות בימוי מפורטות, על השולחן מונחת קערת פסח בעלת סמלים, הזרוע זכר לקורבן פסח, הביצה זכר לקורבן חגיגה, המרור זכר לעבודת הפרך, כרפס כדי שישאלו הבנים, חזרת על מנת לקיים את סימן ה"כורך" והחרוסת זכר לטיט. מזיגת כוסות היין בזמנים שונים עוד לפני שתייתן ושתייתן בהסבה לשמאל כדרכם של בני חורין, שלוש מצות, חצייתן ב"יחץ", כיסוי וגילוי המצות וכן הגבהתן בזמנים שונים, מזיגת כוס אליהו ופתיחת הדלת בעת אמירת "שפוך חמתך", כלומר הסדר מעוצב על ידי סימנים האמורים לעורר בקרב המשתתפים את הרצון בהבנת הסדר על ידי שאלת שאלות.
הסדר עצמו מחולק בחמישה עשר סימנים: קדש ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה.
ניתן לראות בסימנים אלו אך ורק חלוקה טכנית, אך ניתן למצוא בהם את הדרך להפוך את הסדר לבעל משמעות אקטואלית ורלוונטית.
נעיין בשני הסברים לסימני הסדר.
מוקי צור (בספרו "כתונת פסים") מביא את ההגדה של מחוללי העליה השניה בקיבוץ דגניה כפי שדרשה אליעזר שיין מורו של ברל כצנלסון. (נרשם על ידי בנציון דינור)
" כל ה'הגדה' אינה אלא הגדת הדור, שרצה להיגאל ולא זכה. הרי מפורש בכל דיבור ודיבור של ה'הגדה' בכל פיסקה ופיסקה.
'קדש ורחץ' – ההיסטוריה היהודית קראה לכל אחד מאנשי דורנו את הקריאה הגדולה: קדש ורחץ! קדש את עצמך, הכן עצמך לגדולות, כי השעה מכרעת. אנחנו הגואלים! ורחץ: רחצו היזכו, זכך את עצמך כדי שתהיה ראוי לתפקיד, לשליחות הגדולה.
'כרפס' – 'יחץ', ההיסטוריה היהודית הטילה עלינו, על נושאי דגל ההתחדשות הסוציאלית, לבנות חברה חדשה, בנויה על שיתוף, על חלוקת נכסים עם החבר, אפילו את מעט הירק, את הכרפס שלך עליך לחלק עם חבריך! אבל מה קרה?
'מגיד – רחצה', כל אחד מגיד לחברו: רחצה! כל אחד דורש מזולתו: רחץ אתה, זכך אתה את עצמך! הוא עצמו פטור.
וכך אנו נשארים כולנו שקועים ברפש. כמו שנאמר: 'מוציא, מצה, מרור': על כל 'מוציא' (ביידיש-פרוסת לחם שיש לברך עליה) ריב ומדון ומרור בנפש! וכך נצא להלחם על חברה חדשה?
'כורך-שולחן עורך', אנחנו כורכים עלינו את ה'שולחן עורך', הציוני והסוציאליסטי, כיהודי שכורך את רצועות התפילין להראות ולהיראות,
ואולם 'צפון ברך', בתוכנו צפונה כל נאצה, אף כי 'הלל נרצה' רוצים אנו מאוד ב'הלל' כחלוצי הפרוליטריון העולמי וכמביאי 'הגאולה הישראלית'."
ובכיוון אחר מסביר ר' אלעזר פולטיסקר (בספרו "זכרון נפלאות", 1880):
'קדש ורחץ', דהנה האדם צריך להיות סר מרע ולעשות טוב, הנביא אומר: "רחצו והזכו" ובפסח כאשר השם יתברך עשה בחסדו להוציא נפשות ישראל משערי טומאה כאשר היה ביציאת מצרים, והקדושה באה מהשם יתברך בדילוג כן בכל שנה ושנה, באותו היום באה הקדושה בפעם אחת, ולזה בא הרמז 'קדש' דהקדושה בא בפסח בדילוג ואחר כך צריך אדם ל'רחץ' כאשר על זה בא מצוות ספירת העומר.
'כרפס', בא לרמוז שלא ירדוף אחר תענוגי העולם הזה, ויהיה לו די באכילת ירק וטבילה במי מלח.
'יחץ', לחלק המצה, להורות אשר על כל פנים ראוי לאדם שיחלק סעודתו לאכול חצי בעולם הזה וחציו השני יהיה שמור לו למזון נשמתו, וכאשר האדם הוא באותה בחינה, ראוי לזכות אחרים להוציא יקר מזולל, ובזה הרמז:
'מגיד רחצה', דהיינו שיגיד לחברו אשר ירחץ עצמו.
'מוציא מצה', כאשר השאור הוא היצר הרע ושאור שבעיסה, והמצה הוא הלחם דאסותא (הרפואה) המרומז להנשמה. וכל אדם מישראל מושרש בתוך עמקי לבו קדושת כנסת ישראל וקדושת האבות. ועיקר העבודה להוציא אל הפועל שיהיה נמשך בכל מעשיו אחר השכל בישוב הדעת על פי התורה. וזה 'מוציא מצה' ולאחר שתצא הנשמה בגבורתו אז: 'מרור', המרירות הלב, דהיינו החרטה על העבר או הייסורים שבאים על האדם תשקע בחרוסת ולא יבעט חס וחלילה, והחרוסת נעשה מפירות שנמשלו ישראל להם.
'כורך מצה ומרור', כי מה שיעשה מצרכי העולם הזה אשר הוא מרור תכרוך במצה לעבוד השם יתברך ביצר הרע, כמו: "בכל לבבך", שדרשו חז"ל ביצר הטוב וביצר הרע, והוא באותה דרך שנאמר: "בכל דרכיך דעהו", ובזה תהיה שולחן ערוך בגן עדן ותאכל.
'צפון', כמו שנאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" ואחר כך,'הלל נרצה', דהנה 'הלל' מוציא מגיהנום, יפה דנת! יפה חייבת! ו'הלל' יוצא מגן עדן הוא: ה'הלל' ה'נרצה', וה' ירצה את מעשינו."
שני הסברים אלו, כל אחד בדרכו מצביע על העומק הטמון בסימנים, סימני הסדר הרי הם מדרגות בהתפתחותו של האדם. סימנים אלו מהווים שלבים בהבנת החירות ובניסיון להתעלות ולהביא עבדים למצב של בני חורין, מ"עבדים היינו" לשאיפת הגאולה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"! מתודעת מצרים לתודעת עם!
"מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן - אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה."
כלומר, לאחר מזיגת הכוס השני מתחילים בסיפור ורק במקרה ואין דעת, אין יכולת לספר, אזי משתמשים בלשון ההגדה בשאלה המוצעת כאפשרות לשאול, "מה נשתנה...", וממשיכה המשנה לומר ולפי הדעת מלמד האב את בנו, כלומר יש להתאים את רמת הסיפור לדעת הבן.
השאלות המופיעות במשנה אמורות להוות נקודת מוצא לסיפור יציאת מצרים כולו ולחידוד השאלה מהי יציאת מצרים, נדגים זאת בהבהרת השאלה הראשונה, מדוע אוכלים הלילה מצה בניגוד לשאר הלילות בהם אוכלים חמץ ומצה? כלומר השאלה מנסה להבהיר מה מיוחד באכילת המצה. בפשטות ניתן לענות, זה לחם העוני אותו אכלו אבותינו במצרים, כך גם ההסבר המופיע בגוף ההגדה, ברם מדוע אומרים: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה", האם זה נכון? הרי יכול אדם לאכול בכל יום חמץ ומצה אך לכאורה הוא אינו מחויב באכילת חמץ ומצה.
למדתי מאבי הסבר לשאלה זו, משמעות ליל הפסח בימי המקדש הרי הוא בהבאת הקורבן, קורבן הפסח, בו אנו מודים לה' על שהוציאנו ממצרים, אם כן הרי שקרבן פסח הוא "קרבן תודה", בעיון בספר ויקרא (פרק ז', פסוקים יב'-יג') נראה שקורבן תודה הנו הקורבן היחיד בו מביאים חלות מצות בצירוף חלות לחם חמץ.
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
בשאר קרבנות המקדש נאמר (ויקרא ב', יא') במפורש:
כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
כך יש להבין את שאלת "מה נשתנה", "בכל הלילות" – כאשר אנו מביאים קורבן תודה, הרי "אנו אוכלים חמץ ומצה", מדוע הלילה שאף הוא קורבן תודה עלינו להביא רק מצה?
והתשובה לשאלה זו, תסביר יפה את הקשר שהראנו קודם, בין היציאה הפיזית בפסח ליציאה הרוחנית בעת מתן תורה, שהרי בקורבן שבועות נאמר (ויקרא כג', יז'):
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'.
כלומר, קורבן הביכורים בשבועות הוא כולו חמץ, אם כן "קורבן התודה" המובא בפסח מושלם בהקרבת הקורבן בשבועות, מודגש הקשר בין היציאה ממצרים לקבלת התורה על ידי הצירוף בקורבן התודה.
לילה זה יקרא - "ליל השאלות", "והיה כי ישאלך בנך...", לאורך כל הסדר הילדים מקשים ואנו מספרים, אחד מרגע השיא של הסדר הוא שאלות הבנים, החכם, הרשע, התם והחשוב מכל "שאינו יודע לשאול" ואנו מצווים "פתח לו", עלינו להביא את הנוכחים לקראת הבנת משמעות החירות והבנת משמעות יציאת מצרים.
עיון במקרא מראה שארבעת שאלות הבנים ממוקמים מספר פסוקים לאחר הקדמה "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני..." כלומר, השאלות מתעוררות מיד לאחר התחושה שהגענו אל המנוחה והנחלה. לאחר ההתיישבות בארץ, דומה שהבעיות נפתרו והנה הדור הצעיר שואל, בודק, מתריס ומתעמת, מדוע? מה העבודה הזאת? אי לכך עלינו לספר בכל דור ודור את הסיפור על מנת להבהיר לדור הממשיך את מקורותיו.
משמעויות שונות לסגנון ארבעת הבנים, נטען שארבעת הבנים שזורים זה בזה ובכל אחד מאתנו ישנה החכמה וישנה הרשעות וכדאי שתהא תמימות-התם, ובודאי ישנם דברים שאין אנו יודעים אפילו מה לשאול. תפקידו של הסדר הוא לעורר את כל הכוחות ולהביא לבירור השאלות, מהי היציאה היום, מה רלוונטי ביציאת מצרים שעלי לספר ביציאת מצרים שלי.
על מנת לעורר את השאלות ואת הסיפור בנוי ליל הסדר בהוראות בימוי מפורטות, על השולחן מונחת קערת פסח בעלת סמלים, הזרוע זכר לקורבן פסח, הביצה זכר לקורבן חגיגה, המרור זכר לעבודת הפרך, כרפס כדי שישאלו הבנים, חזרת על מנת לקיים את סימן ה"כורך" והחרוסת זכר לטיט. מזיגת כוסות היין בזמנים שונים עוד לפני שתייתן ושתייתן בהסבה לשמאל כדרכם של בני חורין, שלוש מצות, חצייתן ב"יחץ", כיסוי וגילוי המצות וכן הגבהתן בזמנים שונים, מזיגת כוס אליהו ופתיחת הדלת בעת אמירת "שפוך חמתך", כלומר הסדר מעוצב על ידי סימנים האמורים לעורר בקרב המשתתפים את הרצון בהבנת הסדר על ידי שאלת שאלות.
הסדר עצמו מחולק בחמישה עשר סימנים: קדש ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה.
ניתן לראות בסימנים אלו אך ורק חלוקה טכנית, אך ניתן למצוא בהם את הדרך להפוך את הסדר לבעל משמעות אקטואלית ורלוונטית.
נעיין בשני הסברים לסימני הסדר.
מוקי צור (בספרו "כתונת פסים") מביא את ההגדה של מחוללי העליה השניה בקיבוץ דגניה כפי שדרשה אליעזר שיין מורו של ברל כצנלסון. (נרשם על ידי בנציון דינור)
" כל ה'הגדה' אינה אלא הגדת הדור, שרצה להיגאל ולא זכה. הרי מפורש בכל דיבור ודיבור של ה'הגדה' בכל פיסקה ופיסקה.
'קדש ורחץ' – ההיסטוריה היהודית קראה לכל אחד מאנשי דורנו את הקריאה הגדולה: קדש ורחץ! קדש את עצמך, הכן עצמך לגדולות, כי השעה מכרעת. אנחנו הגואלים! ורחץ: רחצו היזכו, זכך את עצמך כדי שתהיה ראוי לתפקיד, לשליחות הגדולה.
'כרפס' – 'יחץ', ההיסטוריה היהודית הטילה עלינו, על נושאי דגל ההתחדשות הסוציאלית, לבנות חברה חדשה, בנויה על שיתוף, על חלוקת נכסים עם החבר, אפילו את מעט הירק, את הכרפס שלך עליך לחלק עם חבריך! אבל מה קרה?
'מגיד – רחצה', כל אחד מגיד לחברו: רחצה! כל אחד דורש מזולתו: רחץ אתה, זכך אתה את עצמך! הוא עצמו פטור.
וכך אנו נשארים כולנו שקועים ברפש. כמו שנאמר: 'מוציא, מצה, מרור': על כל 'מוציא' (ביידיש-פרוסת לחם שיש לברך עליה) ריב ומדון ומרור בנפש! וכך נצא להלחם על חברה חדשה?
'כורך-שולחן עורך', אנחנו כורכים עלינו את ה'שולחן עורך', הציוני והסוציאליסטי, כיהודי שכורך את רצועות התפילין להראות ולהיראות,
ואולם 'צפון ברך', בתוכנו צפונה כל נאצה, אף כי 'הלל נרצה' רוצים אנו מאוד ב'הלל' כחלוצי הפרוליטריון העולמי וכמביאי 'הגאולה הישראלית'."
ובכיוון אחר מסביר ר' אלעזר פולטיסקר (בספרו "זכרון נפלאות", 1880):
'קדש ורחץ', דהנה האדם צריך להיות סר מרע ולעשות טוב, הנביא אומר: "רחצו והזכו" ובפסח כאשר השם יתברך עשה בחסדו להוציא נפשות ישראל משערי טומאה כאשר היה ביציאת מצרים, והקדושה באה מהשם יתברך בדילוג כן בכל שנה ושנה, באותו היום באה הקדושה בפעם אחת, ולזה בא הרמז 'קדש' דהקדושה בא בפסח בדילוג ואחר כך צריך אדם ל'רחץ' כאשר על זה בא מצוות ספירת העומר.
'כרפס', בא לרמוז שלא ירדוף אחר תענוגי העולם הזה, ויהיה לו די באכילת ירק וטבילה במי מלח.
'יחץ', לחלק המצה, להורות אשר על כל פנים ראוי לאדם שיחלק סעודתו לאכול חצי בעולם הזה וחציו השני יהיה שמור לו למזון נשמתו, וכאשר האדם הוא באותה בחינה, ראוי לזכות אחרים להוציא יקר מזולל, ובזה הרמז:
'מגיד רחצה', דהיינו שיגיד לחברו אשר ירחץ עצמו.
'מוציא מצה', כאשר השאור הוא היצר הרע ושאור שבעיסה, והמצה הוא הלחם דאסותא (הרפואה) המרומז להנשמה. וכל אדם מישראל מושרש בתוך עמקי לבו קדושת כנסת ישראל וקדושת האבות. ועיקר העבודה להוציא אל הפועל שיהיה נמשך בכל מעשיו אחר השכל בישוב הדעת על פי התורה. וזה 'מוציא מצה' ולאחר שתצא הנשמה בגבורתו אז: 'מרור', המרירות הלב, דהיינו החרטה על העבר או הייסורים שבאים על האדם תשקע בחרוסת ולא יבעט חס וחלילה, והחרוסת נעשה מפירות שנמשלו ישראל להם.
'כורך מצה ומרור', כי מה שיעשה מצרכי העולם הזה אשר הוא מרור תכרוך במצה לעבוד השם יתברך ביצר הרע, כמו: "בכל לבבך", שדרשו חז"ל ביצר הטוב וביצר הרע, והוא באותה דרך שנאמר: "בכל דרכיך דעהו", ובזה תהיה שולחן ערוך בגן עדן ותאכל.
'צפון', כמו שנאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" ואחר כך,'הלל נרצה', דהנה 'הלל' מוציא מגיהנום, יפה דנת! יפה חייבת! ו'הלל' יוצא מגן עדן הוא: ה'הלל' ה'נרצה', וה' ירצה את מעשינו."
שני הסברים אלו, כל אחד בדרכו מצביע על העומק הטמון בסימנים, סימני הסדר הרי הם מדרגות בהתפתחותו של האדם. סימנים אלו מהווים שלבים בהבנת החירות ובניסיון להתעלות ולהביא עבדים למצב של בני חורין, מ"עבדים היינו" לשאיפת הגאולה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"! מתודעת מצרים לתודעת עם!
