דבורה בושרי
קיימת מחלוקת מפורסמת במסכת סוכה בשאלה מה הן הסוכות שבהן ישבו בני ישראל במדבר? "דתניא – 'כי בסכות הושבתי את בני ישראל' – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם."
בפירוש המלבי"ם (ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל 1809-1879) על הפסוק מויקרא כ"ג:מ"ג, מסביר הוא את המחלוקת כך:
כי למאן דאמר סוכות ממש רוצה לומר שהדורות הבאים בל ירים לבבם בעת האסיף שמלאו בתיהם טוב ויחשבו העולם הזה לבית חייהם ותכליתם, ידעו וישימו על לב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל להעיר אוזן שעולם הזה מלון אורחים ודירת עראי, וכן יצאו מדירת קבע אל דירת עראי שזה רמז הסוכה... למאן דאמר ענני כבוד רוצה לומר שישאו עיניהם מן האדמה אשר עסקו בה לעבדה ולאסוף תבואתה, אל השמים ששם שרשם בקודש, ולתכלית זה סכך עליהם בענני הכבוד במדבר.
"סוכות ממש" – בא להזכיר לנו כי בתינו מלאי הטוב אינם אלא ארעי בעולם הזה. "ענני כבוד" – בא להזכיר לנו כי הגם שעבדנו כל השנה את האדמה, הרי שורשם האמיתי של כל הדברים נמצא דווקא ממעל.
מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא נותנת ביטוי למתח בין השמחה על מעשה ידי אדם – סוכות ממש, לבין השמחה על הנס שנשפע מן השמים – ענני כבוד. המתח הזה, בין האדמה לשמים, בין ההתפעלות ממעשה ידיי לבין ההתפעלות מכוח אלוהים המגן עליי, איננו רק מתח שבשכל, שאלה פילוסופית, עניין לענות בו. הוא אוצר בתוכו את עומק יסוד הגעגוע בנפש האדם: געגוע, הוא הנגיעה שבאי-נגיעה, אי הנגיעה הנוגעת, ההשתוקקות, ואפילו תהיה זו השתוקקות למשהו שקיים ונמצא ממש על ידי.כשביתו של אדם מלא כל טוב,ויחד עם זאת הוא זוכר שהעולם הזה מלון אורחים ודירת עראי, אז תיכף מתחיל לפעם בו געגוע. געגוע לאדמה שאותה עבד אבל בעצם שורש תנובתה בשמים, געגוע לפרי שהיא הניבה, שהוא שלו ולא-שלו, געגוע למה שנדמה כקרוב, ולמה שנדמה כרחוק.
בדרשתו של השפת אמת (ר' יהודה לייב אלטר, 1847-1905) על סוכות (שנת תרל"ו) מתבטאת הזיקה העמוקה הזו בין הישיבה בסוכה לבין הגעגוע. השפת אמת לוקח את הפסוק (קהלת ז'): טוֹבָה חָכְמָה עִם-נַחֲלָה... כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף ומפרשו בזיקה לסוכה:
בפסוק טוֹבָה חָכְמָה עִם-נַחֲלָה... כו' בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף. במדרש כמו שאמרו: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" כו'. כי יש שתי הגנות מצד חסד עליון.
והוא "בצל החכמה", כמו שכתוב "ה' צלך" והיא הסוכה שנקראת צל החכמה כידוע. ו"בצל הכסף" הוא על ידי התשוקה שבאדם מלשון נכסף נכספת.שגם על ידי זה יש הגנה על האדם. אף שאינו מתוקן כראוי רק על ידי שרצונו מתגעגע באמת לאביו שבשמים.
הסכך המצל עלינו מלמעלה הוא צל שכולו כיסופים.
מדהים לראות בהקשר זה כיצד בפרק הראשון של משנה סוכה מופיעות בתדירות יוצאת דופן מילים ששורשן מגזרת הכפולים (בין אם השורש משולש או מרובע):
הדלה עליה את הגפן; וסיכך על גבן; או שקצצם; חבילי קש; מפקפק או נוטל; החוטט בגדיש לעשות לו סוכה; המשלשל דפנות מלמעלן למטן...
דלל, קצץ, חטט, קשש, שלשל, פקפק, - מילים אלה, מגזרת הכפולים, רוטטות כאילו חוששות. הן שמות שונים של מגע פיזי שאיכותו- "נוגע לא נוגע". רצוא ושוב וגעגועים.
כמוהם כעוד שורשים יסודיים למצוות הסוכה: השורש "ענן", השורש "פלל", השורש "צלל" – שהוא בעברית צל, ובארמית תפילה. וכך גם השורש "סכך" – הוא הסכך, היא הסוכה.
לפני כל הפרשנויות שעוד יבואו למצווה,כבר בעצם הכברת הפעלים מגזרת הכפולים, החדיר ר' יהודה הנשיא, מסדר המשנה, לתוך הטקסט ה"הלכתי" הזה (המשנה, ששורש שמה, "שנן" נשמע עכשיו פחות מחמיר) את החשש, ההיסוס, התפילה, הגעגוע, שבישיבה בסוכה.
רבות הדרשות על כך שהסוכה בעצם באה להגן עלינו מריבוי האור השמיימי.
הדפנות, הסכך, הם כלי שאנו בונים להכלת האור, כמו שכותב הר' נתן בליקוטי הלכות לעניין סוכה: "כי הסוכה היא 'צלתה מרובה מחמתה', שזהו בחינת צמצום המוחין שהם בחינת 'חמה'. וזהו עיקר תיקון הקדושה לעשות צמצום אל ריבוי האור." ואכן, כבר במשנה ובתלמוד עסוקה מסכת סוכה עד מאוד בשאלה מתי הסכך מעביר יותר מדי אור, ומתי הוא מצל מדי.
רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, מ"ח) מדבר על הסוכה שהיא בבחינת "חיבוק". המצווה הזו, שהאדם נכנס כולו לתוכה, כמו עובר ברחם (שם), היא כביכול הנוגע לא נוגע של אלוהים באדם. כאילו שרצונו שנחווה אותו במישוש ממש, מתוך הגעגוע שלו.
ואנחנו יכולים לשאול את עצמנו: מה המינון הרצוי לנו בין הצמצום לבין האור? בין הגעגוע לנגיעה? בין הטללים שלא נסתפק בהם עוד, לבין הגשם שאנו מתחילים להתפלל על בואו?
