תמר דבדבני
ליל הסדר, הערב הפותח את חג הפסח מציין את יציאת מצרים. היום המסיים את חג הפסח, "שביעי של פסח" מציין את חציית ים סוף. זו הסיבה לקריאת התורה המיוחדת ליום זה, מתוך פרשת "בשלח" ובכללה גם שירת הים.
שירת הים נפתחת במילותיו של משה: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, 1). במבט ראשון, ומתוך התרוממות הרוח הנבנית מתחילתה של הפרשה, נראה כי העם כולו שותף בשירתו של משה. כך עולה גם מן המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל, א):
ר' אליעזר בן תדאי אומר משה היה פותח בדברים תחלה וישראל עונין אחריו וגומרין עמו. משה היה פותח ואומר: "אשירה לה'" וישראל עונין אחריו וגומרין עמו: "אשירה לה' כי גאה גאה"; משה היה פותח ואומר: "עזי וזמרת יה" וישראל עונין אחריו וגומרין עמ: "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה"; משה היה פותח ואומר: "ה' איש מלחמה" וישראל עונין אחריו וגומרין עמו: "ה' איש מלחמה ה' שמו".
כל העם שרים יחד את השירה הגדולה הזו – משה פותח וישראל עונים אחריו. מקהלה אדירה של עם שלם. ה"ביחד" הגדול הזה מזכיר לי את פתיחתה של מגילת אסתר, אותה קראנו בפורים. שם מתואר משתה ענק, בו שותפים כולם: "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים..." (אסתר א, 5). כולם, כל העם, מגדול ועד קטן, שותפים במשתה אחשורוש. כולם, כל בני ישראל, שותפים בשירתו של משה.
בשני המקרים – במגילת אסתר ובשירת הים – ה"כולמיוּת" נסדקת (שלא לומר נשברת לרסיסים...) בפסוקים הבאים. מגילת אסתר מפוצצת לנו את בועת האחדות והאחידות בפסוק ט: "גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים". פסוק זה מלמד אותנו שלפחות כמה בני אדם (נשים, במקרה לגמרי) לא היו שותפים במשתה הכללי, ואנו נאלצות לקרוא שוב את פסוק 5 ולהרהר בינינו לבין עצמינו בשבריריות ההגדרה "כל העם" ולדייק במשמעות המגדרית של "מגדול ועד קטן" ("גדול" ו"קטן" דוקא, אולי כדי להוציא "גדולות" ו"קטנות"?).
גם התורה אינה מאפשרת לנו להיסחף אחר ה"כולמיוּת" של שירת משה ומאתגרת אותנו בפסוקים 20 – 21:
וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
אם כולם היו שותפים בשירת משה, מדוע יש צורך בפסוקים אלה? אם המדרש מן המכילתא מתאר נכון את שירתו של העם מדוע מפרטת התורה במפורש דוקא את דרך השירה של מרים – "ותען"? אני רוצה להאמין, שהשאלות הללו נצפו ע"י התורה, ויותר מכך, שהיא מעודדת אותנו לשאול אותן, ולהוסיף עליהן: מה פירוש "בני ישראל"? האם מדובר ב"כל העם", כפי שהבנו בתחילה, או שמא יש כאן דיוק מגדרי מפורש (בנים ולא בנות)?
שאלות אלה יכולות לנבוע מכעס או מבהלה על ערעור מה שנדמה לנו כמובן מאליו, אבל הן לא חייבות להיות כועסות או מבוהלות. הן יכולות להיות פתח לצמיחה ולהרחבת אופקים: כיוון שעלתה השאלה ונפקח המבט אל מה שהיה נסתר עד כה, יש בידינו כח חדש לבחינת המציאות ולהבנתה. עכשיו נוכל להתבונן ב"כוּלמיוּת" שבחיינו ולבדוק היכן היא משקרת, את מי (או את מה) היא מחביאה ומי האנשים והנשים שאנו בוחרות להשאיר מחוץ ל"כוּלמיוּת" שלנו. נוכל גם לראות את היופי בשבירת ב"כוּלמיוּת": היופי שבשימת הלב לפרטים השונים בתוך המכלול, לריבוי ולמגוון שמתגלים כאשר איננו מתעקשות לסגור הכל ב"כוּלמיוּת" אחידה ומאחדת.
כמה הבדלים נראים בין שירת משה לשירת מרים.
בשירת מרים והנשים שאיתה יש רק משפט אחד (לעומת תשעה עשר בשירת משה ובני ישראל) אבל היא מלווה במוסיקה (תופים ומחולות הם, ככל הנראה, כלי נגינה עתיקים אבל מי שרוצה להבין כאן גם את שירת הגוף והתנועה, לא אני אעצור בידה) ויש בה מקום לביטוי שאינו רק מילולי. אולי יש בזה תוספת לשירת משה שמילותיה המופלאות מבטאות פסגת יצירה מילולית. אולי יש בזה רמז למגוון ההכרחי בקדושה, ולדרכים השונות בהן צועדים בני אדם שונים כדי להגיע לאלהים.
שוני נוסף בין השירות מודגש דוקא על רקע הזהות הכמעט מוחלטת בין הפסוקים הפותחים שלהן. זהו ההבדל בין "אשירה" ל"שירו". על כך דרשתי במקום אחר (מתוך הספר "מדרשי נשים ישראליות" בעריכת נחמה וינגרטן-מינץ ותמר ביאלה, העומד לצאת לאור בקרוב):
על שום מה נאמר 'וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם'? שהרי כבר בקעה השירה מפי משה, שנאמר 'אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה'? אלא שמרים ידעה שירה שמשה לא ידע.
'אָשִׁירָה לַה'' היא שירת היחיד הבודד, שאינה מצטרפת לכלל מקהלת קולות וניגונים. ביקש משה להוציא את הקול מתוך לבו של כל אחד ואחד ולגאול את שירו. אבל שירת הגאולה לא הייתה עדיין שלמה.
ומהי שירתה של מרים? 'שִׁירוּ לַה'', לשון רבים היא. לימדה מרים: 'אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף' (דברים ה, 18). 'קוֹל גָּדוֹל' על שום מה? על שום שהוא מכיל בתוכו ריבי רבבות קולות, מבטאים, לשונות וצלילים. שהקול קול אלוהים והצלם צלם אלוהים - מורכב מכל בני האנוש, על פרצופיהם ודעותיהם השונים. על כן קראה 'שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה' – שהיא מאספת ומצרפת כל הקולות כולם, ומחברת את 'אָשִׁירָה' האישי לשירה משותפת ורבת פנים. אמרה להם מרים: 'שִׁירוּ לַה'' והזכירו לעצמכם את צלם אלהים אשר בכם, מורכב משבעים פנים ומשבעים לשון ומשבעים ניגונים. 'שִׁירוּ לַה' בָּרֲכוּ שְׁמוֹ' (תהלים צו, 2): בשעה שאתם שרים לו כך, אתם מברכים את שמו.
ברגע בו נשברת ה"כוּלמיוּת" ומתערערים האחידות והאחדות אפשר סוף סוף לראות את המגוון ולהנות ממנו. אולי רק במקום בו נעז לבחון מחדש את היחד נצליח לזהות את הפרטים מהם הוא בנוי ולשמוח בכל אחד ואחת מהם.
שיהיה לכולנו (לי, לךְ, לךָ...) המשך פסח שמח!
