דוד ליברמן
ט"ו בשבט, כחג הנטיעות, נוצר לפני כ-80 שנה, כשמועצת המורים למען הקרן הקיימת קבעה מה שכונה בלשון הימים ההם 'תהלוכה' של תלמידי בתי הספר בירושלים ברחובות העיר ושתילים בידיהם אל אתר נטיעות של הקרן הקיימת.
בגולה האשכנזית, היה מנהג עממי ביום זה לאכול פרות שנחשבו לפרות ארץ ישראל, ונקראו 'חמשוסער פעירעס' (פרות חמשה עשר, כלומר פרות חמשה עשר בשבט).
מקובלים, בעיקר בני עדות ספרד ועדות המזרח, נהגו לערוך 'סדר ט"ו בשבט'. אל השולחן הוגשו פרות ויין. הפרות נאכלו לפי הסדר, שצירו היה היחס בין תוך וקליפה. תחילה נאכלו פרות שרק חיצוניותם אכילה ואילו התוך אינו אכיל, אחר כך כאלו שרק תוכם אכיל, לבסוף נאכלו אלו שתוכם וחיצוניותם ראויים למאכל. מסע קולינרי זה רומז למסע מהעולם המוחצן שבו התוך, המהות, אינה נגישה, לעולם בו המהות אינה מתחברת אל לבושיה החיצוניים ועד לעולם האידיאלי בו פנים וחוץ מאוחדים – ונגישים.
התאריך ט"ו בשבט המשותף לכל שלושת המנהגים הללו נקבע על פי המשנה במסכת ראש השנה. משנה זו אומרת: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו: "
משמעותו של ראש שנה זה היא הלכתית. יש להפריש מעשרות מהפרות, המעשר הוא שיעור קבוע – עשירית – מיבול השנה. אך מהי שנה? ממתי עד מתי? 'שנת המס' לצורכי חישוב מעשר פרות האילן נקבעת החל מט"ו בשבט. בתלמוד שם מסביר ר' אלעזר את הטעם לכך - הואיל ויצאו רוב גשמי שנה
כלומר – הפרות שיבשילו בקיץ, נוצרו מהמשקעים שנתהוו בעץ כתוצאה מגשמי החורף, שרובם יורדים בדרך כלל עד ט"ו בשבט.
בסופו של דבר נוצרה התייחסות רבת-שכבות למועד זה. הבה נתבונן בארבעת השכבות הללו וביחסים ביניהן.
התבנית הבסיסית של ט"ו בשבט היא של אורך רוח. בחודשי החורף יורד הגשם ומחלחל אל האדמה. העץ יונק את המים אל גזעו, המים הופכים שם, יחד עם רכיבים אחרים למאפשרי קיום העץ והתפתחותו העתידית. בבוא הזמן, יופיעו הפרות – תוצרי כל התהליך . קביעת ראש השנה לאילן בט"ו בשבט, בעיצומו של החורף, כשהעצים ברובם, אף לא פרחו, ולא באביב או בתחילת הקיץ, משמעה – מתן כבוד לתהליכים הארוכים והאיטיים. משל למה הדבר דומה? לחגיגת יום הולדת ביום הזיווג וההפריה ולא ביום הלידה.
המשנה נכתבה על ידי בניה של חברה חקלאית ומושרשת באדמתה. הבית אומנם חרב באותם ימים אבל עדיין היתה חברה יהודית גדולה ומושרשת בארץ-ישראל. ככל חברה מושרשת במקומה, חוותה חברה זו תהליכים אורגניים של נטיעה, הכאת שורש, פריחה והצמחת פרות. עבור חברה כזו, אמירה על תהליכי צמיחה והבשלה היא אמירה על החיים עצמם.
בגולה, ניזונה היהדות כאומה מזיכרונות הימים שהיו ומתקוות העתיד. כאילו נדחס קיום ארגני לחפיסת זיכרון, נחנט ושומר עבור ימים שיבואו. וכך, הפרות היבשים, תאנים וצמוקים, המובאים צפונה כמוהם כקיום הלאומי היבש הצרור בקליפתו – וממתין. הקבלה לא רצתה להסתפק בהמתנה. היא פתחה בתהליך לשינוי המציאות ההיסטורית. כליה של הקבלה הם רוחניים – ליטורגיים וקונטמפלטיביים. תפילות והתרכזות בכוונות הנכונות יתקנו את העולם שלמטה ויקשרו אותו למקורו. ההתקדמות היא תהליכית – מעולם הקליפות המפוצל אל עולם אחדותי ומתוקן. סדר ט"ו בשבט הוא חלק מתהליך זה וגם מסמל אותו.
ואילו הציונות מרדה בהלכי הרוח שקדמו לה. מרידתה הייתה כפולה – היא מרדה בהמתנה הפסיבית, והיא מרדה בפעילות הנסתרת. הציונות דרשה לצאת אל רשות הרבים של העולם, אל הנגלה, אל העולם הפוליטי, החקלאי, הכלכלי ואחר כך גם אל הצבאי וליצור עובדות, כאן ועכשיו. הציונות חוגגת על כן את היום הזה בנטיעות. הנטיעה מהווה התחלה, ולא המשך, של מה שקדם. היא פעילות גלויה, לא נסתרת כזריעה. ט"ו בשבט של נטיעות הוא יום ההולדת לעץ, ולא יום הפריה לפרותיו.
כשנתבונן על ארבעת רבדי המועד הללו יתברר כי כשקבעו בית הלל את ט"ו בשבט בראש השנה לאילן הם החלו תהליך ארוך טווח. בבוא הזמן, תודעות שונות מאוד משלהם יצרו, למען צרכים אחרים, משמעויות חדשות לאותו יום. התרבות צמחה כעץ, ואנו אוכלים ונהנים מפרות התהליך ארוך הטווח הזה.
ברצוני לסיים בשאלה פתוחה –
האם, כמו פרות העץ, כך פרות התרבות חבים את צמיחתם ל'רוב גשמי שנה', שכבר ירדו אז? האם המקרא והמשנה הם המשקע התרבותי הקריטי ממנו נוצרו הפרות העתידיים? אם לא – איננו יכולים, כיהודי הגולה, להסתפק באכילת פרות של עצים שלא אנו שתלנו. אך גם לא די בתשובה הציונית הקלאסית הנוטעת. יש להשקות את הנטיעות הרכות. מתי ואיפה ירד הגשם שיאפשר את צמיחת הפרות העתידיים ומתי נחוג את ירידתו ?
