דבורה בושרי
ט"ו בשבט הגיע. חג לאילנות. מעניין לחשוב שהפעם הראשונה שהאדם בא במגע עם האילן - שהפך מאז לאחד מחבריו הטובים ביותר – פעם ראשונה זו לא היתה פשוטה.במסכת קידושין תוהים חכמים – מה היה אותו אילן שממנו אכל אדם הראשון?
ומחלוקת קצרה זו איננה עניין של מה בכך. בכל זאת, השאלה הנשאלת היא איך בא הקלקול הראשון לעולם, מה הוא אבי כל הקלקולים, (או אמם):
דתניא: רבי מאיר אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר
שמביא יללה לאדם אלא יין. ר' יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא
ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו - בו נתקנו.
שנאמר (בראשית ג) ויתפרו עלה תאנה.
נבחן את השתלשלות הדעות המובאות.
ר' מאיר מתרכז בתוצאה העגומה של האירוע של האכילה מעץ הדעת טוב ורע: הגירוש מגן העדן, העימות בן האדם לבין אלוהים, והוא מסיק מכאן שהיה כאן אירוע שמביא יללה לעולם, ועל כן, אין לנו אלא להבין שהאילן הזה היה גפן.
ר' יהודה מתמקד בעניין ה"דעת" שבעץ, ומסיק מכאן שהאילן היה דגן, בגלל המימרא המופיעה בתלמוד פעמים מספר, " שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן". כשמתבוננים באמירה הזו, על התינוק, אפשר ללמוד ממנה לא רק שהתינוק למד לדבר, אלא גם שהתינוק למד להבחין, להבחין בין אמא לבין אבא. ומי יודע, אולי למד גם הפכים, הבדלה בין הפוכים: אמא אבא, טוב רע. (ולא בהכרח בהקבלה הזו. הנה, בגמרא, למשל, אמנם המילים "טוב" ו"רע" אינן מוזכרות, אבל קשה שלא לראות שאבא מופיע לפני אמא, ולשאול האם זאת אומרת שאבא מקביל ל"טוב" ואמא, להיפוכו. מקוצר היריעה, לא אוסיף וארחיב בעניין זה, ורק אציע לקרוא את המשך הגמרא הזו, שבה בהחלט מיועד לה, לאמא, תפקיד לא פשוט בכלל בעולם היצריות ואולי אפילו הרוע.)
ר' נחמיה אומר משהו אחר בתכלית משני קודמיו: "בדבר שקלקלו בו נתקנו". רש"י סבור שהכלל הנקוט בידו הוא הכלל הידוע מכמה וכמה מדרשים: " אין מידותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם, מידת בשר ודם שהוא מכה באיזמל ומכה ברטייה, אבל הקב"ה במה שהוא מכה הוא מרפא". וכך, אם כן, אומר רש"י על דברי ר' נחמיה: "מידת הקדוש ברוך הוא באיזמל שהוא מכה בו הוא מרפא." אף על פי שאולי לא שייך לדבר על הקדוש ברוך הוא כעל גורם "חיצוני" לאדם, בכל זאת פרשנותו של רש"י לדברי ר' נחמיה אולי מצמצמת מעט מתחושת הכוח הנפלאה העולה מדברי ר' נחמיה ביחס לאדם, אדם הראשון, אבי האנושות: במקום שבו הוא מקלקל, שם בדיוק אפשר לחפש את מקור התיקון.
מה היה, אם כן, באכילה מעץ הדעת טוב ורע? האם יללה? האם דעת? האם הבחנה בין דברים? או הבחנה המתעקשת על הופכיותם של הדברים? או שכבר שם, בעצם הקילקול, נזרע הזרע של כל התיקונים שעוד יבואו?
אחרי שהוא מסביר כי "מדת הקב"ה: באיזמל שהוא מכה - בו הוא מרפא" מוסיף רש"י ומסביר כי אפשרות זו, לתקן ממש מתוך מקום הקלקול היא "נס בתוך נס". על כן, כשאנו מתבוננים בכל הסברות האלה לגבי מהותו של עץ הדעת טוב ורע, ניטיב לעשות אם נימנע מאבחנות דיכוטומיות ונחפש איפה נמצאת היללה גם בתוך התיקון? איפה נמצא השיכרון גם בתוך הדעת? איפה נמצא הקילקול בעצם ההתעקשות להבדיל בין טוב לרע, או לקרוא בשם לאבא, לאמא. ואיפה נמצא התיקון בשכרון, ביללה, בהבדלה, בטוב, ברע.
נפסיק עכשיו, ונצא לאילנות, לחפש לנו ביניהם אחד שנוכל לומר עליו: "מה נאה אילן זה."
ט"ו בשבט שמח.
