משה מאיר
מרטין בובר, במאמרו 'בן דורנו והמקרא' הציב שאלה חדה ובהירה, שאמורה לעמוד גם לנגד עיננו בבואנו ללמוד מהמקורות. שאלתו התבססה על הנחה, כי התנ"ך מבוסס על אמונה באלוהים, ופונה לקורא השותף לאמונה זו. אם כך – שאל בובר – בן דורנו שאינו שותף לאמונה זו, כיצד הוא יכול לגשת אל המקרא?
הנה קטע מתשובתו:
בן דורנו זה – שערי חוסן האמונה ננעלו לפניו ואין פותח לו.כל אימת שהוא מכין את לבו לכך, הוא רואה דבר זה ואינו יכול לגנוב את דעת עצמו.אבל לא נמנע ממנו פתחון הלב לאמונה. ואם הכין את לבו לכך, יכולה נפשו להיענות לספר זה ולהציג עצמה לקרני אורו בכל שהן יכולות לנגוע אליה; יכול הוא להפקיד עצמו ולזמן עצמו לניסיון בלא צמצום ובלא תנאי; יכול הוא להקשיב בכל לבו ויכול הוא להוחיל עד שיבואנו דבר; לישב ולהוחיל שמא יציץ יפרח תום חדש בלבבו בפני דברים הכתובים בספר זה. ברור, לשם כך עליו ליטול את הספר בידו כאדם שלא ראהו מימיו; כאילו לא הטילוהו בפניו בבית הספר וגם לאחר מכן בלבושי ודאות של 'אמונה' ושל 'מדע'; כאילו לא קיבל כל ימיו כל מיני מושגים של הבל ומאמרי שווא הסומכים עליו על ספר זה; כחדש עליו להתייצב לפני הספר המחודש, ושום דבר בל ימנע מעצמו, יניח לו לכל דבר שבינו לבינו שיבוא כמות שיבוא. אינו יכול לדעת, איזה משל או ציור יבוא משם ויאחזנו וישנה את מזגו, מהיכן יפוח הרוח ויבוא בו להיות בשר חדש בחייו; וכך הוא עצמו עומד בלב פתוח לכל דבר. אין בידו דבר, שהוא מאמין בו מראש, ואין דבר שאינו מאמין בו מראש. הוא קורא בקול רם את הכתוב, הוא שומע את הדיבור, שהוא מוציא מפיו, וזה בא אליו; ואין כאן דבר שדינו חרוץ מראש, מהלך הזמנים נוהר לו, ודורו של אותו האיש כל עצמו נעשה כלי קיבול.
אפשר לקרוא את הקטע בשני אופנים שונים. האחד – האדם קרוא לשמוט את זהותו, לבוא אל הקטע כדף חלק ולתת לו להטביע עליו את חותמו. מכיוון שחותמו של הספר חותם דתי הוא, שמיטת הזהות תאפשר לאדם לקלוט זהות חדשה. האופן השני - האדם בא עם זהותו. הוא שומט כל הנחות יסוד של אמונה או אי אמונה מפני שהמפגש שלו עם הספר מתחולל במגרש אחר – מפגש הזהות. הספר פוגש אותו ומהמפגש הזה מתעצמת זהותו העכשווית, כפי שקורה בכל מפגש אמת.
דרכנו בקולות היא הדרך השניה. לא באנו לשנות זהות אלא להעצימה. העמית מגיע לקולות עם זהות עמוקה ועשירה, ומטרת המפגש עם המקורות להעצים זהות זו. שמיטת המסכים מטרתה לאפשר מפגש עמוק בין הזהות הקבועה של האדם ובין מקורות היהדות.
