משה מאיר
דף הגות [1]'קולות' ברצף הדורות
לכל בני קהילת 'קולות' הברכה והשלום. לקראת שנת הלימודים החדשה, גם בשנה זו ילוו דפי הגות אלה את דפי פרשת השבוע. הדפים ינסו לרקום חוט רפלקסיבי ביחס לתלמודנו ולמעשנו ב'קולות'. הפעם ברצוני להקדיש את הדף למיקום עשיית 'קולות' בתולדות העם היהודי ובקרות רוחו המתפתחת.
כבר בתנ"ך וביותר בספרות חז"ל עוצבה הרוח היהודית כזו שבמוקדה מצויה הלמידה. מבתי המדרש של העילית האינטלקטואלית ועד לבתי הלימוד של התינוקות, נוצרה תרבות שללמידה יש בה ערך מרכזי. הכוח המניע לעיצוב זה היתה האמונה שהתלמוד הוא המביא לידי מעשה. ברצף המשוך מאז ועד עתה, נשזר גם בית מדרשנו, המנסה למצוא את ייחודו במכלול בתי מדרש התורה.
בדורות האחרונים חל מהפך בתרבות האנושית ובכללה ביהדות, הלא הוא החילון. אחד מפירות מהפך זה היתה הציונות, שידה האחת אוחזת ברצף הדורות, בעוד ידה השניה קוטעת אותו בהכרעה ליטול את גורל העם בידיים אנושיות.
דרכם של אבות הציונות נחלקה לשתי דרכים. את האחת – המדינית התווה הרצל, כאשר בראש מעייניו הפניית מרבית היהודים לארץ ישראל ובניית בית יהודי בה. מנגד – הקו הרוחני שהתווה אחד העם, הוא טען כי יש למתן את הקו המעשי, ולהעצים את בניין רוח העם ותרבותו. הקו המדיני גבר, ותוצאות התגברות זו היו חיזוק בניין הארץ ולאחר מכן המדינה, אך דלדולה של הרוח, ובמיוחד רוח מקורות היהדות. 'קולות' נשזרת בנקודה הזאת, כממשיכה דווקא את הקו של אחד העם.
אנשים הבאים ל'קולות' מרגישים ביודעין או שלא ביודעין, כי מצד אחד הם שוזרים את עצמם במסורת עתיקת יומין של קהילה שחרטה על דגלי חייה את הלמידה המביאה לידי מעשה. מצד שני הם רוקמים את עצמם במהפכה הציונית המחפשת משמעויות חדשות במקוורת, ומנסה לתרגם אותם לשפת חיי החולין הישראלית העכשווית.
המתח הזה בין עתיק וקמאי ובין העכשווי הוא יסוד החיות של תלמודנו. תקוותנו כי המתח הזה יוביל אותנו לידי מעשה המכיל את מקורות זהותנו ואת אתגרי השעה גם יחד.
