אגדה והלכה

משה מאיר

גרסה להדפסה

כשיצאה 'קולות' לדרכה, הנחת העבודה היתה כי חומרי הלימוד המתאימים לקהילה שרוב לומדיה בעלי זהות חילונית הוא משדה האגדה. השיקול היה פשוט – ההלכה היא בעלת משמעות למי שרואה בה מכוננת חיוב נורמטיבי. מי שאיננו מחויב להלכה – אין לו עניין בה. לעומתה האגדה פונה לא בשפה של חיוב אלא בשפה של פיתוי – כהגדרת הפילוסופים האקזיסטנציאליים. האגדה מניחה בפני לומדיה ערכים, ומשדלת אותם לאמצם, והם בהכרעה אוטונומית מפנימים או מרחיקים. כך סברנו, אך המציאות הורתה אחרת. לאט לאט התברר לנו, כי יש עניין עמוק בלימוד הלכת התנאים והאמוראים ואפילו מקורות מספרי הלכה מאוחרים, גם בין עמיתנו החילוניים. כיום בתוכנית הלימודים ישנו איזון בין אגדה להלכה. במסגרת דף ההגות ננסה לעמוד על פשרה של התופעה המעניינת הזאת.
'קולות' חרטה על דגלה חתירה להעצמת הזהויות היהודיות – החילונית והדתית – של לומדיה, ולא ניסיון לשנות זהויות. במקביל, הניסיון ב'קולות' הוא ללמוד לא כלמידה אנתרופולוגית של מקורות השייכים לזר, אלא למידה קיומית הנוגעת בנימי הזהות של כל לומדת ולומדת. מה יכולה להיות המשמעות של לימוד השפה ההלכתית בהקשר שכזה?
נראה כי אפשר לחשוב על שני אזורי משמעות. האחד – השפה ההלכתית קובעת סגנון ואופי של ערכים. ביאליק במאמרו המכונן 'אגדה והלכה' מקונן על כך כי עולם הערכים היהודי חילוני מבוסס על ערך החיבה – חיבת הארץ, חיבת השפה – ולא על החובה. לימוד המשנה והתלמוד והפנמת שפת החובה שבהם, מוביל את האדם לעצב עיצוב אוטונומי את עולמו שלו בשפה של חובה. למה אני מחויב? מהם הערכים שאני רואה חובה לעצמי לנסות ולממשם?
השדה השני שונה, ולא כל מי שנוטל חלק בראשון נוטל חלק אף בו. עבור לומד 'קולות' – לא כולם כמובן – העובדה שרבן גמליאל או רבי עקיבא קבעו הלכה, אינה מחייבת אותו לממשה בחייו. אך קביעת ההלכה לא נותרה כעובדה מופשטת, אלא התממשה בחיי הקהילה מאז ועד עתה, והפכה מישות משפטית מופשטת לחיים קונקרטיים המתפצלים לגוונים ובני גוונים בקהילות ישראל השונות. החיים הללו מהווים נקודת התייחסות בעלת משמעות, הקוראת למענה. המענה לא נובע ממחויבות משפטית הלכתית, אלא ממחויבות של זהות. מענה הזהות שונה ממענה המחויבות ההלכתית. אדם החי בתודעה של מחויבות הלכתית, מקבל על עצמו נטילת חלק מתמידה בקיום ההלכה. אדם הנענה לחיים במענה של זהות, יכול לעצב את השבת שלו ביחס לשבת ההלכתית הממומשת, לעיתים ולא תמיד, ביחס דיאלוגי של הסכמה או של מחלוקת ואף בעיצוב אלטרנטיבי מתוך הדיאלוג.
יש מעמיתנו שיחסם לתלמוד ההלכה הוא בעל האופי הראשון – הוא משרה את רוחו על עולמם האוטונומי ואילו תכניו אינם בעלי משמעות עבורם, ויש מעמיתנו שיחסם הוא בעל האופי השני – והם מחפשים דרכם מתוך מחויבות של זהות גם בתחום התכנים. מכל מקום נראה כי התופעה מורה על התבגרות לא רק של קהילתנו אלא של העם היושב בציון, היכול בעת הזאת לפתח זיקות מורכבות ועדינות בינו ובין מקורותיו.