משה מאיר
דף הגות [4]בראשית [לקראת ראש השנה]
ראש השנה נתפש במסורת כיום בעל כמה משמעויות. ראש השנה מציין את בריאת העולם ואת יום הדין, כדברי התפילה היום הרת עולם [מלשון הריון ולידה], היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים. ראש השנה הוא יום של המלכה, יום של זיכרון ויום של שופר, כפי שעוצבו בשלושת חלקי התפילה כבר במשנה במסכת ראש השנה [פרק ד' משנה ה']. שתי שאלות תעסקנה אותנו במסגרת זו של דף ההגות:
א. מה האידיאה המקשרת את חמש המשמעויות הללו?
ב. האם אפשר לתרגם אידיאה זו הן לשפה הדתית והן לשפה החילונית – שפות הדיבור של קולות?
חשיבותו של מושג ה'בריאה' איננה בהיותו מציין אירוע היסטורי, אלא בכך שהוא קובע אופי מסוים לעולם. עולם נברא הוא עולם שיש לו תכלית, מי שברא אותו עשה זאת לשם משהו. מושג התכלית נובע גם מהמלכות. אם יש מלך לעולם, הרי שהוא שולט, מכוון את ממלכתו לעבר יעדים ומטרות. במפעל שיש לו תכלית, אפשר לדון את האדם אם הוא מתקדם לעבר היעד או לא. כמו כן אפשר לדבר על זיכרון והיזכרות, כיוון שיש תכלית אותה צריך לזכור ואותה אפשר לשכוח. השופר הוא האמצעי להתעוררות משנת השכחה. נמצאת האידיאה המלכדת את חמשת מוקדי ראש השנה היא הבריאה שמשמעה התכלית.
האם אידיאת הבריאה מופיעה רק בשפה הדתית בה יש בורא, או שיש לה מקום גם בשפה החילונית?
מאחר שהעמדנו את הבריאה על התכלית, אפשר למצוא פשר בשפה החילונית למושג התכלית. בשפה החילונית אין אחר – אלוהים – המעניק משמעות ותכלית לעולם, כשהאדם קרוא לפענח אותה ולהיענות לה. אך את תפקיד מתן המשמעות והצבת התכלית יכול האדם לקחת על עצמו. האדם מחפש משמעות ועל כן עליו להעניק אותה לעולם ולחייו. אין מי שיעזור לו בכך, והוא חייב ליטול על עצמו את האחריות לבחור ולהגדיר מה פשר חייו ולשם מה הוא חי אותם.
האם הוראה חילונית זו של מושג הבריאה זרה לחלוטין לשפה הדתית? דומה שלא. למרות שבשפה הדתית יש בורא לבריאה והוא המעניק לה משמעות ותכלית, הרי שתכלית זו נסתרת מהאדם באופן מהותי. האדם הדובר בשפה הדתית לא יכול לדעת מהי התכלית ומהי המשמעות, ואלה המתיימרים לדעת עוברים את גבולה של ההכרה האנושית המגדירה ותוחמת את האדם. לכן גם האדם הדובר בשפה הדתית צריך להעניק משמעות לעולם ולהגדיר את התכלית, תוך שהוא מנסה לשער מהי התכלית לה מכוון האחר בו הוא מאמין.
נמצאו שתי השפות קרובות זו לזו ומשלימות זו את זו [ראו דף הגות 2]. המשמעות העכשווית של ראש השנה היא של יום הבריאה והתכלית, בו האדם ממליך אידיאה מכוונת על חייו, בודק ושופט את עצמו לאורה ומנסה לעורר את עצמו בעזרת קול השופר לחיות חיי מודעות הזורמים אל עבר היעדים שהציב לעצמו.
