משה מאיר
דף הגות [6]
על השמחה – לקראת סוכות
חג הסוכות מתייחד מכל החגים, בכך שהשמחה בו נתפשה בתודעת חז"ל כחשובה במיוחד. מתוך מאמצי החכמים לעצה את חג השמחה, עולות נקודות למחשבה ולחיים הקיומיים של בן דורנו. נעיין במשניות השמחה שבמסכת סוכה:
כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה [שאיבת המים לשם ניסוכם על המזבח בחג הסוכות] לא ראה שמחה מימיו.
במוצאי יום טוב הראשון שלחג ירדו לעזרת הנשים, ומתקנין שם תיקון גדול. ומנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהן וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג, שהן מטילין לכל ספל וספל.
מבלאי מכנסי כוהנים ומהמיניהן [חגורות] מהן היו מפקיעין [עושים פתילות] ובהן היו מדליקין, ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.
החסידים ואנשי המעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. והלוויים בכינורות ובנבלים ובמצילתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים כנגד חמישה עשר שיר המעלות שבתהילים, שעליהן הלוויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כוהנים בשער העליון, שיורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים, ושתי חצוצרות בידיהן. קרא הגבר [התרנגול] תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה, תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא למזרח. הגיעו לשער היוצא למזרח, הפכו פניהן למערב, ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה 'אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחווים קדמה לשמש' [יחזקאל ח' ט"ז], ואנו ליה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרין 'אנו ליה וליה עיננו'.
[משנה סוכה פרק ה']
בעיצוב השמחה פורטים החכמים על כל המיתרים הקמאיים שבנפש. הרבה אור, מוסיקה, ריקודים, השעה היא שעת ליל מאוחרת הגולשת לעלות השחר – כל אלה מצטרפים לבניית החגיגה המבטיחה את השמחה השלימה. המעניין הוא השלב האחרון, פסגת השמחה, הנראה כחורג מתבנית רגילה של שמחה. הטיפוס במעלות לקול תקיעת החצוצרות יוצר מתח ודריכות: לקראת מה? ואז, במעלה האחרונה – הפיכת הפנים ואזכור חטאי האבות. לשם מה? ומדוע דווקא בעיתוי זה?
השמחה – בתמונת עולם זו – איננה יכולה להתרחש כשהיא לעצמה. אדם צריך להבהיר לעצמו מהם ערכיו, למה הוא מחויב. זו הגדרת הזהות שלו, שלעיתים ממשיכה את מורשת אבותיו ולעיתים – כבמקרה זה – שונה ממנו. רק אדם שיש לו נקודת קצה המבהירה לו את מחוייבותיו העמוקות ביותר, יכול להתפרץ בריקוד של שמחה שלא מרוקן את תוכו אלא ממלא אותו.
בד' האמות שלנו ב'קולות' - הנהרת התכלית – לשם מה אנו לומדים, והזהות ממנה נגזרת התכלית – אלה הם תנאים הכרחיים לשמחת הדרך שלב אחר שלב, מעלה אחר מעלה, מפגש אחר מפגש. הבירור הזה – שדפים אלה משתלבים בו – צריך שיעשה הן על ידי כל אחת ואחד מהלומדים, והן על ידי הקבוצה. אולי לא מקרה הוא שבדורות מאוחרים בפסגת חג הסוכות, בשמיני עצרת, נקבע חג שמחת התורה.
