משה מאיר
דף הגות [9]
על התפילה
הגדרת שדה הפעולה של 'קולות' היא 'תלמוד המביא לידי מעשה'. ה'מעשה' מכיל את העשייה החברתית, ולאחרונה התחלנו לבדוק את הרחבתו גם למעשה הקהילתי. בדיקה וניסיונות אלה באים לידי ביטוי בענף של פעילויות הנושאות את השם 'קולות בקהילה', בו נפתחות קבוצות לימוד בקהילות ומותאמות לצרכים הייחודיים של כל קהילה וקהילה. ביטוי אחר לניסיונות אלה הוא הטיפול שלנו בנושא התפילה בסופי שבוע. אנחנו מנסים דרכים שונות של קבלת שבת, תפילת ערבית מונחית, ולאחרונה גם קריאת התורה מונחית. כל החיפושים הללו נעשים תוך בחינת הזהויות השונות הבאות לידי ביטוי ב'קולות', זהויות חילוניות לגווניהן וזהויות דתיות לסוגיהן.
חיפושים אלה ממשיכים מסורת עתיקת יומין של חיפוש אחר מהותה של התפילה. במשנה נאבקות שתי מגמות יסוד זו עם זו. מן הצד האחד עומד רבן גמליאל וקובע: 'בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה', ומן הצד השני זועק רבי אליעזר: 'כל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים'. גם לאחר שהתקבלה דעתו של רבן גמליאל, המשיכה רוחו של רבי אליעזר לפעם, ובאה לידי ביטוי כפעם בפעם בהתפרצות של יחידים ותנועות שחיפשו את התחנונים בתוך או לצד הקבע. אחד הביטויים החזקים לחיפוש שכזה היה בקהילות של התנועה החסידית.
רבי ישראל מרוז/ין היה נכדו של המגיש ממזריטש, האיש שהפך את החסידות לתנועה. הוא עצמו היה מנהיג גדול ומיוחד. מספרים כי פעם בהגיעו לאחת מערי חסידיו, באה אליו קבוצה של מתנגדים [התואר בו כונו מתנגדי החסידות] ובפיהם טענה: אנחנו המתנגדים משכימים קום, מתפללים בזמן ולאחר התפילה יושבים ללמוד משניות. החסידים לעומתנו – קמים מאוחר, מתפללים לאחר זמן התפילה, ולאחר התפילה יושבים בחבורה ושותים י"ש. אנחנו החסידים והם המתנגדים, ומדוע מחליפים את היוצרות?! עוזרו של רבי ישראל מרוז'ין שהיה ליצן ענה ואמר: התפילה שלכם קרה ומתה, ואחרי מותו של אדם נוהגים ללמוד משניות לזכרו. התפילה שלנו חמה וחיה, ואדם חי זקוק לכוסית משקה. נענה הרבי מרוז'ין ואמר: זה היה הסבר בדרך ההלצה. ההסבר הרציני הוא אחר. התפילה החליפה את הקרבנות, והקרבנות – על פי ההלכה - נפסלים במחשבה לא נכונה של המקריב. כשאדם ניגש להתפלל מסתער עליו השטן ומבלבל את מחשבתו בהביאו לו הרהורים מהרהורים שונים שאינם ממין התפילה. החסידים מצאו עצה כנגד תופעה זו. לאחר התפילה הם יושבים ושותים בצוותא. תוך כדי מספר האחד לחברו על צרותיו ועל תקוותיו לתיקון. השטן חושב שהתפילה נגמרה ולכן הוא לא מתערב בשיחה, ולמעשה – זאת ההיא התפילה האמיתית.
בסיפור זה באות לידי ביטוי שתי המגמות. העוזר הליצן שם את הדגש על תפילת הקבע, ועל ניסיונם של החסידים להחיות אותה. הרבי מרוז'ין שם את הדגש על מערכת אלטרנטיבית – השיחה על כוס יין שלאחר התפילה – שדווקא היא בהיותה משוחררת מהמסגרת ומההרגל, הופכת למוקד ותפילה האמיתית.
כל ניסיון – כל הניסיונות שלנו ב'קולות' נעים בין שני המוקדים הללו. מחד גיסא להחיות את התפילה הקבועה מזה דורות ולמצוא בה חיות ומשמעות לאדם העכשווי. מאידך גיסא – חיפוש אחר מסגרות אחרות המאפשרות ליחיד או לקהילה להביע את רצונותיהם העמוקים ואת הערכים אותם הם שואפים לממש, שכן זאת היא התפילה האמיתית.
