משה מאיר
דף הגות [11]
על אפשרות השיחה בין חילוניים ודתיים
בישיבת הצוות אחת לשבועיים מלמד בכל פעם אחד מהמנחים מהתורה אותה הוא מלמד או אמור ללמד את עמיתיו, תוך שימת דגש על דרכו הפדגוגית הייחודית ועל הבנתו את משימת 'קולות' לחבר בין התלמוד ובין המעשה. השבוע לימד יהושע אנגלמן, שהביא קטע מה'בית יעקב', בנו של הרבי מאיזביצה, ממנהיגי החסידות שבזרם קוצק ותולדותיה. הקטע עוסק בפרשת השבוע [שעבר] – חיי שרה – ובין השאר דן בצחוקה של שרה. כששרה שומעת את הבשורה כי תלד בן, היא פורצת בצחוק. ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן? על פי פרשנותו של הבית יעקב, 'זקן' אינו רק הגיל, אלא גם מצב נפשי של איבוד תקווה. תגובתו של אלוהים מעניינת: ויאמר ה' אל אברהם: למה זה צחקה שרה... ותכחש שרה לאמר: לא צחקתי, כי יראה. ויאמר: לא כי צחקת. מדוע חשוב כל כך לאלוהים כי שרה צחקה? הסברו של ה'בית יעקב' הוא, כי חטאה של שרה היה ההתיימרות לדעת מה עובר בתודעתו של האחר – של אברהם. אסור לאדם לעבור גבול זה, זאת השתלטות אלימה על תודעתו של האחר.
תובנה זו חשובה ביותר לעיסוקנו ב'קולות'. עיקר עיסוקנו הוא בלימוד מקורות שנכתבו בשפה הדתית ובניסיון לתרגם אותם הן לשפה החילונית והן ליישום אפשרי בחיים חילוניים. האם המשימה הזאת אפשרית? ה'בית יעקב' מייצג קול האומר כי המשימה איננה אפשרית. תהום פעורה בין תודעתו של האחד ובין תודעת האחר, הן בין אדם לאדם והן בין קהילת זהות לקהילת זהות אחרת. לא רק שאי אפשר לתרגם את האחר, אי אפשר אף להבין אותו. אומנם – מקרה שרה הוא מקרה בו היא התיימרה לדעת מה קורה בתודעת האחר מבלי שהלה דיבר. לעומת זאת אנחנו עוסקים בניסיון להבין מקורות שנאמרו ונכתבו. אך עדיין ישנם הטוענים כי הבדל בין תודעות, במיוחד בין התודעה של הדתית ובין התודעה החילונית אינו ניתן לגישור. למרות ביקורת זו, אנחנו מנסים את כוחנו, ומגלים שיש כוח במקורות שהוא מעבר לדתיות ולחילוניות, כוח הנוגע בנקודה האנושית ובנקודה היהודית. פרויקט התרגום בין שפה לשפה ובין מעשה למעשה מצריך נועזות וחלוציות מחד גיסא והכרה בגבולות האפשר מאידך גיסא. המדרש הבא משרטט בעדינות גבולות אלה.
ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, ומהיכן נטל משה קרני ההוד, רבנן אמרי מן המערה שנאמר והיה בעבור כבודי, ר' ברכיה הכהן בשם רבי שמואל אמר הלוחות היו ארכן ו' טפחים ורחבן ו' והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים וטפחיים באמצע ומשם נטל משה קרני ההוד, ר' יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש אומר עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קימעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני ההוד שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.
[שמות רבה]
ההוד, הנשמה היתרה, בוקעת לא המקור הגלוי העובר בתרגומו של משה את דבר האלוהים. הוא נובע או מהמערה – ממקום הסוד או ממקום המתוח שבין המקור לתרגום [הטפחיים שבאמצע] או ממה שמשתייר בקולומוס, ממה שלא מצליח להתרגם ולבוא לידי ביטוי. מתוך הצטרפות של נחישות לצאת למסע התרגום וזהירות שלא לחרוג מגבולות האפשר אנחנו צועדים בדרכנו.
