משה מאיר
בדף ההגות הקודם עסקנו בפרשנות של מקורות, בהשוואה לפרשנות של התנהגותו של אדם. ראינו כי היכולת לדון אדם לכף זכות, תלויה בהכרעה ערכית לפרש כך את התנהגותו. בדף הזה נרחיב את היריעה לפרשנות ערכית של המציאות. נעיין בשני סיפורים מן התלמוד, הראשון ממסכת ברכות:לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד [כל מה שעושה הקב"ה – לטוב הוא עושה]. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא [כמו רבי עקיבא שהיה הולך בדרך], מטא לההיא מתא[כשהגיע לאותה העיר], בעא אושפיזא לא יהבי ליה [רצה שיארחו אותו, ולא הסכימו]. אמר: כל דעביד רחמנא לטב [כל שעושה הקב"ה – לטוב]. אזל ובת בדברא [הלך וישן במדבר], והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא [והיה אתו תרנגול וחמור ונר]. אתא זיקא כבייה לשרגא [באה רוח וכיבתה את הנר], אתא שונרא אכליה לתרנגולא [בא חתול ואכל את התרנגול], אתא אריה אכלא לחמרא [בא אריה ואכל את החמור]. אמר: כל דעביד רחמנא לטב [אמר: כל שעושה הקב"ה – לטוב]. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא [בו בלילה בא גיס ולקח את העיר בשבי]. אמר להו: לאו אמרי לכו [אמר להם: לא אמרתי לכם] כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה.[1]
השוו את הסיפור הזה לסיפור הבא ממסכת תענית:
ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו [ומדוע קראו לו נחום איש גם זו] - דכל מילתא דהוה סלקא ליה [שכל דבר שהיה קורה לו] אמר גם זו לטובה. זימנא חדא בעו לשדורי [פעם אחת רצו ישראל לשלוח] ישראל דורון לבי קיסר, אמרו: מאן ייזיל? [מי ילך] ייזיל [ילך] נחום איש גם זו, דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא [שלחו בידו ארגז מלא] דאבנים טובות ומרגליות. אזל, בת בההוא דירא [הלך ישן באותה דירה]. בליליא קמו הנך דיוראי, ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא [בלילה קמו הדיירים לקחו את הארגז ומילאוהו בעפר] . למחר כי חזנהו אמר [למחרת כשראה זאת אמר]: גם זו לטובה. כי מטא התם שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא בעא מלכא למקטלינהו לכולהו [כשהגיע לשם פתחו את הארגז ראוהו שמלא הוא עפר]. אמר: קא מחייכו בי יהודאי [צוחקים עלי היהודים]! [אמר: גם זו לטובה]. אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו [בא אליהו, נדמה כאחד מהם], אמר ליה: דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא - הוו סייפיה, גילי - הוו גירי [אמר לו: שמא עפר זה הוא מעפר אברהם אביהם, שכשהיו מטילים את העפר – נהפך לחרבות ואת הקש – נהפך לחיצים]. הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה [היתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש אותה], בדקו מיניה וכבשוה בדקו ממנו – מהעפר – וכבשו אותה], עיילו לבי גנזיה [העלה – הקיסר – אותו – את נחום – לבית הגנזים], ומלוהו לסיפטיה [ומילאו את הארגז] אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה [שלחו אותו בכבוד גדול]...
בשני הסיפורים מפרש האדם את המציאות פירוש ערכי אופטימי, שאין לו בסיס במציאות. הסיפור הראשון כתוב בשפה הדתית, הפירוש תולה את הטוב באלוהים: כל מה שעושה אלוהים, לטובה הוא עושה. הסיפור השני כתוב בשפה החילונית – גם זו לטובה - ללא הזכרת אלוהים. והנה למרבה הפלא, דווקא הסיפור השני מכיל ניסים שאינם אפשריים אלא בתמונת העולם הדתית. לעומת זאת הסיפור הראשון הכתוב בשפה הדתית, מתנהל על פי חוקיות טבעית – כבתמונת העולם החילונית. מה הסיבה לדבר?
פרשנות ערכית אופטימית דורשת משהו שמעבר לריאליה. העולם נראה לנו קודר, מעורר בנו את הפסימיות שבנו, ואפשרות לפרשנות אחרת לא נראית לנו. כאן צריכה להתרחש איזו שהיא קפיצה, שתאפשר לראות את הדברים אחרת. הסיפור הראשון מבצע את הקפיצה בעזרת השפה – אלוהים עושה את הדברים והוא יוביל אותם אל הטוב. הסיפור השני מבצע את הקפיצה בעזרת התמונה – הנס הוא המוביל את המציאות אל מעבר לעצמה, אל המקום הטוב. גם אם נתרגם את הסיפורים לשפה החילונית, נצטרך לתת מקום לקפיצה. אפשר לומר שבשפה החילונית, הקפיצה האופטימית היא התרגום למה שהשפה הדתית קוראת – אלוהים.
