משה מאיר
האם 'מעשה' הוא מושג דתי או מושג חילוני?
בספר שהגיע לידי על ידי גליה צבר, מעמיתות קולות שגם כתבה בו מאמר מצאתי את הקטע הבא שנכתב על ידי אביעד קליינברג:
החילוני רואה בדת שיעבוד לרצף אינסופי של כללים חסרי פשר. הדתי רואה בשיעבוד לאל חופש. 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד ה' הוא לבד חופשי' כותב יהודה הלוי. החופש החילוני אינו אלא שיעבוד לתאוות; העבדות הדתית היא חופש מן ה'זמן' – כלומר מכל מה שזמני, ארצי, חולף. עבד ה' מחליף את החירות המזויפת של הזמני בגמול האמיתי של הנצחי. אין מדובר רק בעולם הבא; כבר בעולם הזה טועם המשתעבד לאל משהו מטעם גן עדן, מן הרגע החולף לפני החטא שבו היה העולם דבר דבור על אופניו ואלוהים הביט בכל אשר ברא 'והנה טוב מאוד'. המצוות חורצות פסים עמוקים של סדר וביטחון על פני הכאוס של חיינו. הן מבטאות את נוכחותו של האל 'בעלמא די ברא כרעותיה'. כל איסור, כל טקס קטן מבטא ביטחון בקיומו של מחוקק - שהרי אם לא כן, נעשים המעשים הללו מגוחכים ומתמיהים ובטלים מעיקרם. לא. לא איש הישר בעיניו יעשה. את הישר בעיני האלוהים יעשה, כי יש,אולי, דין ואולי גם דיין יש.
ניתוח הקטע ופירוקו לטיעוני המשנה, יכול לסייע לנו בדיון במקומו של המעשה בשדה הזהות היהודית חילונית.
א. מושג ה'שיעבוד' עומד בסתירה למושג ה'חופש'. לכן ברור שאם המעשה כולל או נובע ממושג השיעבוד, אין לו מקום בשדה הזהות החילונית / חופשית.
ב. אם המעשה הוא מנוס מהחופש החילוני והעמדתו כערך שלילי – ברור שמי שזהותו רואה בחופש ערך חיובי לא יפנה אליו.
ג. אם רק קיומו של מחוקק נותן פשר ומשמעות למצוות, ברור שמי שאין אלוהים בתמונת עולמו או שיש אלוהים אך הוא לא המחוקק לא ימצא מקום למצווה בעולמו.
השאלה היא: אם נוציא את שלושת המרכיבים הללו מהדיון – מחוקק, שיעבוד ומנוס מהחופש – האם יוותר עוד מקום למעשה ולמצווה?
'המצוות חורצות פסים עמוקים של סדר וביטחון על פני הכאוס של חיינו'.
המשפט הזה הוא בעל משמעות גם בעולם בו אין מחוקק, אין שיעבוד והחופש נתפש כערך חיובי. אם האדם בוחר באופן אוטונומי לחרוץ פסים של סדר וביטחון בחייו על ידי מעשים החוזרים על עצמם - בלוח השנה או בלוח החיים – הרי זה מעשה של חירות.
נדייק: יש מבעלי החירות שיתנגדו למעשה בכלל ולמעשה הקבוע בפרט, אך יש מבעלי החירות שיראו בו את הביטוי לחירותם.
אם נתייחס לקבוצת בעלי החירות והחופש שיש מקום למעשה בעולמם, תתעורר שאלה חדשה: מה בין מעשה למצווה? לכאורה המעשה יכול להיות אוטונומי, ואילו המצווה היא הטרונומית. לכאורה בעל החופש יבחר להמציא את המעשים שיחוללו סדר בעולמו, אך לא יסכים להיענות למצווה הנתונה לו מראש ועצבה על ידי אחר או על ידי אחרים.
מכל מקום התקדמנו בדיון. יש אפשרות – אם כי לא הכרח – לקיום מעשה ואף מעשה קבוע בתמונת עולם שערך החופש מכונן אותה. האם אפשר להכיל את המצווה בתמונת עולם שכזאת?
זאת הבעיה עימה התמודד רוזנצווייג במאמר 'הבונים' בו התחלנו לדון בפעם הקודמת. בפעם הבאה נשוב לדון בבעיה ובמאמר – לאור התקדמות דיוננו הפעם.
