משה מאיר
בין מעשה אוטונומי ובין מצווהבעיוננו הקודם הגענו למסקנה, כי יש אפשרות לקיום מעשה ואפילו מעשה קבוע בתמונת עולם חילונית. הפעם נעסוק בשאלה האם יכולה להיות חפיפה או התאמה כלשהי בין מעשה חילוני ובין המצווה הדתית. אשוב ואדגיש – אין כאן טענה של הכרח אלא של אפשרות, וודאי שתתכן אפשרות של תמונת עולם חילונית שאיננה כוללת מצווה, מעשה קבוע או מעשה בכלל. בדיקת האפשרות חשובה ראשית בכדי להרחיב את התודעה ואת העומד לרשותה במרחב הבחירה, ושנית בכדי לאפשר למי שמוצא בקרבו תנועה אל עבר המעשה לאבחן את מהותה ומשמעותה של תנועה זו.
במאמר 'הבונים' בו התחלנו לעיין כותב רוזנצווייג:
איזו היא הדרך לגבי התורה? זו שעברה בכל תחומו של הניתן לידיעה, עברה אותו מן הקצה אל הקצה...ואילו התכלית – ממנו ולהלאה, בתחום לא דרך.
אם כן הדרך למה לי? וכי יש לך דרך המוליכה אל לא דרך? ואם הכל חייבים בקפיצה, מה יתרונו של מי שעבר את הדרך ממי ששם נפשו בכפו וקפץ מיד?
כשאני הולך באותה דרך עקיפין רבת תלאות וחסרת תכלית, בדרך היהדות שבידיעה, מובטח לי שבשעה שאקפוץ ממה שניתן לי לדעת אל מה שנחוץ לי לדעת, נחוץ בכל מחיר, בשעה שאקפוץ מן הידיעה אל התורה, אגיע לכלל תורה יהודית.
תורה במילון של רוזצווייג היא העשייה, ובניגוד לה הוא מציב את הידיעה – את הלימוד. שאלתו היא – מה היא הדרך אל המעשה, ותשובתו היא שהדרך היא לימוד ללא תכלית או ליתר דיוק עם תכלית רחוקה שהיא מן האדם והלאה.
האדם – על פי דעתו של רוזנצווייג – צריך ללמוד כשהוא מסמן לעצמו את המעשה כמטרה רחוקה ולא כמטרה קרובה. כלומר – השאלה שעל האדם לשאול את עצמו איננה 'כיצד אתרגם עכשיו את התוכן שלמדתי למעשה?', אלא ההתכוונות הרחוקה של הלימוד היא איזור העשייה.
על כך הוא שואל שאלה. אך נקדים לה עוד מושג למילון – ה'קפיצה'. הקפיצה היא המעבר מן התיאוריה למימוש, מן התלמוד אל המעשה. והשאלה – אם המטרה שהיא המעשה היא רחוקה, מה הערך של הדרך של הלימוד? אם המטרה היתה קרובה – התשובה היתה ברורה: אני לומד את סוגיית אונאת דברים כדי לממש את המושג בחיי מרגע זה והלאה. אך מטרת לימוד אונאת דברים איננה מימוש מידי – לשם מה הלימוד?
תשובתו של רוזנצווייג מיוחדת ומעניינת: האדם צריך לקפוץ, והקפיצה היא מעשה אוטונומי. הקפיצה כוללת את ההכרעה מה אני בוחר לעשות. אם אדם בוחר לעשות ללא לימוד – המעשה בו יבחר ישקף את עולמו הפרטי או המרחב התרבותי העכשווי שלו. אך אם אדם למד וחיבר עצמו למאגר התודעה היהודי, הרי שהבחירה שיעשה ביחס למעשה תהיה בחירה יהודית. המעשה אותו אבחר בלי מחויבות לכל גורם הטרונומי – אלוהים או הלכה – יהיה יהודי. יהודי במובן שישקף תודעה של אדם שרקום בקבוצת האנשים היהודים, ששותף לשיחה ולשפה שלהם.
דומה ש'קולות' מצויה באזור קרוב לזה המתואר על ידי רוזנצווייג. אנחנו לומדים לא לשם מעשה קרוב אלא לשם מעשה רחוק. הלומדים לא יוצאים עם הנחיה מה לעשות במקרה מסוים כזה או אחר. אך הכיוון שלנו הוא אל המעשה. המגמה היא שכאשר כל עמיתה ועמית יקפצו את הקפיצה שלהם, יבחרו את הבחירות שלהם כיצד לעשות ומה לעשות – תהיה הקפיצה מתוך ידיעה, מתוך נטילת חלק במאמץ הדורות לעשות מעשים שיטיבו עם היחיד עם המשפחה ועם הקהילה כולה.
