משה מאיר
במאמר הקודם הבאנו את דברי רוזנצווייג, הטוען כי על האדם לקפוץ אל המעשה בכדי לממש את זהותו היהודית. המעשה עליו מדבר רוזנצווייג איננו המעשה כפי שנתפש במסורת, פרי ציות לצו חיצוני. המעשה על פי רוזנצווייג הוא מעשה אוטונומי של האדם, הבא אחרי מקדמה של לימוד.
הפעם ברצוני להרחיב מעט על מושג הקפיצה, בו נעזר רוזנצווייג בדבריו. כל מושג מוסבר על פי הפכו, כך שמושג הקפיצה מוסבר על ידי מושג הרצף ההפוך לו. הפילוסופיה היוונית התיימרה לצור את חיי האדם על פי התבונה, כשהתבונה היא מערך רצוף של היגדים המוביל למסקנה הכרחית. אפלטון סבר שרצף שכזה ייתכן אף בין הידיעה ובין המעשה, ואדם היודע את הטוב יממש אותו בהכרח. אריסטו חלק על אפלטון, טענתו כי ללא תרגול והרגל לא יתקיים רצף בין התבונה ובין המעשה. שניהם מסכימים על תבנית הרצף, אלא שאריסטו סבור שדרוש תרגול כדי להעמידו.
הפילוסופיה המודרנית האקזיסטנציאלית, העמידה במקום הרצף את הקפיצה. קירקגור הכיר כי לא הרצף מותיר את האדם בתוך הנתון, ולא מאפשר את התפתחותו אל מעבר לעצמו. רק התפתחות שכזאת נתפשה בעיניו כמימוש האנושי, המוביל לחיים מלאים. אברהם העוקד את בנו – על פי פרשנותו של קירקגור – הוא הקופץ אל האבסורד שבסתירה בין הבטחת אלוהים כי ביצחק יקרא לו זרע ובין צו העקידה. הקפיצה הזאת אל מעבר להיגיון, היא ההופכת את אברהם לאביר האמונה.
רבי נחמן מברסלב עסק גם הוא בקפיצה, אך קפיצתו שונה מקפיצתו של קירקגור. בתורה ס"ד שבליקוטי מוהר"ן, מורה רבי נחמן על הקושיות הבלתי פתירות שיש לאדם על אלוהים. גם שאלת קיומו של אלוהים או העדרו הן לדידו אנטינומיות, כלומר שאלות שהתבונה האנושית לא יכולה לפתור אותן מפאת גבולותיה. מה יעשה האדם אל מול הקושיא? הוא יעבור על פניה, מעבר המקביל לקפיצה של קירקגור. על פי רבי נחמן נקראים היהודים 'עבריים', מפאת המעבר שהם עוברים ממעל לקושיות. הקפיצה של קירקגור מביאה אותו למקום בו אין עוד קושיות. זו קפיצה אקסטאטית, המביאה למקום תודעת של אמונה בה יכול אברהם להקריב את בנו למרות האבסורד שבדבר. הקפיצה של רבי נחמן לא מביאה למקום בו אין קושיות, גם בגדה השניה שמעבר לתהום פעורה הקושיא. הקפיצה היא היכולת לחיות מרות הקושיות, יכולת שהיא תנאי הכרחי לחיים בעולם התוהו. בצידה של קפיצת המעבר יש תגובה שניה לקושיא, זו תגובתו של הצדיק – המנהיג האחראי על קהילתו. המנהיג לא עובר על הקושיא, אלא שוהה ומתבונן בה. אין בכוחו לתת תשובות, אך יש בכוחו להיות נוכח פני האימה. בסופה של תורה ס"ד מורה רבי נחמן על דרך תגובה נוספת ביחס לקושיא המחרידה, לשיר אותה שירה שהיא היות עִם למרות העדר הפתרון.
שאלת המעשה היא קריטית בהתמודדות עם שאלת הזהות היהודית. היא מכילה אזורי חרדה שונים ומגוונים. האם אין המעשה משעבד את חירותו של האדם? האם העובדה שהקהילה הדתית היא קהילה עושה – מקיימת מצוות – לא מורה כי מי שעושה מושך עצמו אל השדה הדתי. אך דומני כי למרות החרדה אי אפשר להימלט ממנה. מי שחי את הצורך במציאת אזור הזהות היהודית המודרנית החילונית, חייב להתמודד עם שאלת המעשה. המעשה הוא מרכיב הכרחי לכל זהות, ובמסורת היהודית על אחת כמה וכמה. דומה שרק מי שחש את האימה שבמעשה – בניגוד למי שמורגל בו כדבר שבשגרה – מסוגל להיות שותף באתגר המודרני של הזהות היהודית, ושותפות במשימה זו היא הניסיון שלנו ב'קולות'.
