משה מאיר
'אחד העם' – במאמרו 'לא זאת הדרך' מגדיר את הפרופיל של נושאי הרעיון הציוני:
נמצאו לו מהלכים בין העומדים בתווך, כלומר, הללו שמצד אחד כבר נתרופפה אמונתם וכשל כוח סבלנותם לחכות למעשי ניסים, ומצד אחר עוד לא נתרופף הקשר בינם ובין עמם ולא ויתרו על זכותם להתקיים כעם אחד.
אפיון הטיפוס הזה מזכיר אבחון אחר שעשה הלל צייטלין [הוגה שחי בתקופת השואה בפולין ומצא בה את מותו]. צייטלין כתב מאמר שכותרתו: המדע על הדת. במאמרו הוא שואל ביחס לדת – 'מי יחדור מבעד לערפל, מי יגול את המסך?' כלומר - מיהו האדם המתאים לעסוק במדע הדת? הוא דוחה את האפשרות שהאדם שדתיותו בוערת יבצע את המלאכה, כיוון שהוא חסר את הריחוק הדרוש. הוא דוחה את האדם המלא שנאה לדת או אפילו אדיש ביחס אליה, כיוון שהוא חסר את הקרבה הדרושה. הוא מתאר טיפוס כזה:
רק יחידי סגולה הם אשר יוכלו להעיד על הדת, והם: אנשים אשר לפנים בערה בהם השלהבת, ועתה כאילו כבתה הלהבה אבל 'עוד גחלת לוחשת בערימת הדשן'. יודעים הם לידת הדת ואת חבלי הלידה מעצמם ובשרם. אבל, באותה שעה רחוקים הם מן השלהבת ההיא כדי כך, שיש להם פרספקטיבה. באופן זה הם עדים ודיינים, נשפטים ושופטים, בעלי אמת סובייקטיבית ובעלי אמת אובייקטיבית גם יחד. יש בליבם די אהבה לבת מלך שראוה מטיילת יום יום והיה להם שיג ושיח עמה, אבל עתה רואים הם אותה מרחוק ויכולים הם להעיד על יופיה. ואף זאת: יש להם תחושת המרחק. יודעים הם את הדיסטאנס שבינה לבינם, משתחווים בהדרת קודש ונרתעים לאחוריהם.
גם אחד העם וגם צייטלין ניצבים בנקודת זמן בה זהות בני הקהילה אליה הם פונים היא של מי שהיה דתי ועבר שינוי ותמורה. נקודת הזמן שלנו שונה. מרבית בני קהילת קולות הם אנשים שזהותם חילונית. יש כאלה שזהותם דתית, ויש שזהותם תואמת לזו שמתארים שני ההוגים. אך דומה שיש משהו בדגם הזהות – לא בתהליך – הקיים גם בקהילתנו. השילוב שבין פנים וחוץ, בין תחושת הזדהות וקירבה ובין ריחוק המאפשר תצפית, אלה המעצבים את זהות הלומד היחיד ואת זהות הקהילה הלומדת. דרושה כאן קרבת הלב לעולם המקורות, אך גם ריחוק מתבונן. ללא הקרבה הבאה לידי ביטוי באהבת התורה – לא היה הלומד מגיע אל הלמידה. ללא הריחוק – היה מגיע לקהילת לימוד אחרת. הקרבה והריחוק אינן רק התנאים ההכרחיים להגעה ל'קולות', אלא הם המכוננים את תודעת הלומד, המהווים את כלי הפרשנות שלו. מי שמטה את אוזנו לקולות שבקולות, לדרכי ההבנה והפירוש, ימצא בהם את הצירוף שבין קרבה לריחוק. צירוף זה הוא היוצר את הייחוד, ומבדיל בין לימוד זה לתלמודים אחרים.
הבנת הזהות המכוננת את הלמידה חשובה בכדי להבהיר לעצמנו את המרחש בבית מדרשנו, את אופיה של הפריטה שפורט תלמוד זה על מיתרי נפשנו.
