מוטי בר-אור
לכל עמיתי קולות/ תהודה ,לומדיה ובוגריה-שלום!
לקראת ההתנתקות, מצאנו עצמנו קבוצת לומדים ובוגרים מקולות יורדים לקטיף ללימוד, שיחה, בירור מחלוקות הקשורות בזהותנו היהודית ושותפות עם הכאב של העומדים לשמוט דבר יקר להם.
אני נמצא בימים אלו הרבה מאוד בקטיף כחלק מקבוצת אנשים העובדים עם הצבא והמתיישבים על הפן האנושי ההכרחי לתהליך ההתנתקות- אשר רוב מנהיגינו הפוליטיים לא רגישים אליו.
המיוחד בשהייה שם בתקופה זו, היא ההבנה כי מעבר לשיח הפוליטי, נפתחים אשנבים חשובים ביותר לשיח על משימתנו כחברה יהודית דמוקרטית, ותקווה כי מהשבר יצמח שיח חדש, מעבר לשיח הפוליטי הנוקב אך מצומצם ברוחו.
מצ"ב מאמר שכתבתי בקטיף , לפני ימים אחדים, העוסק במדרש אישי של הסיפור המפורסם של תנורו של עכנאי.
אשמח לתגובותיכם.
בברכה
שערי אונאה ומחסום כיסופים
אחד הסיפורים הידועים והמרתקים ביותר בתלמוד הבבלי הוא סיפור הידוע כ- "תנורו של עכנאי" ממסכת בבא מציעא דף נט עמוד א. יש לו השלכות גם לימינו אלה.
בפתיחת הסיפור חלוקים הרבנים בדבר מעמדו של התנור – ר' אליעזר, מחזיק בדעת היחיד המטהרת את התנור ואלו ר' יהושע, ושאר החכמים בעקבותיו, טמאו את אותו תנור. ר' אליעזר לא קיבל את דעת הרוב. במהלך מרהיב מתאר הסיפור מהלך ניסי בו ניסה ר' אליעזר לשכנע את החכמים, על ידי אותות משמיים המשנים את המציאות היומיומית, בדבר אמיתות דעתו. הסיפור מגיע לנקודת שיא ובו מכריז ר' יהושע: "לא בשמים היא". רוצה לומר: ההליך הארצי הוא המכריע את הספקות של עולמנו בעולם הזה.
בסופו של מהלך זה מובא חלק מפסוק המקראי "אחרי רבים להטות" כמחזק את ההליך הדמוקרטי של אופן פסיקת ההלכה, שאף בה- הרוב קובע.
הרבה אנשים מכירים את הסיפור עד לנקודה זו. שמחת הלומדים מרוכזת סביב ניצחון הדמוקרטיה, למרות שברור בסיפור כי אלוהים מחזק את דעת היחיד. הכרזתו של אלוהים "ניצחוני בני ניצחוני בני" נדמית כנוק –אוט הסופי – שבו עולמם של חז"ל נפרד מסמכות האלוהים המקראי, המיתי, ואינו מאפשר עוד ליחידים בעלי עוצמה לנהל את המציאות כנגד דעת הרוב.
בנמשל להיום ניתן להשוות זאת להכרעתו של ראש הממשלה בעד יציאת צה"ל מחבל עזה והוצאת המתיישבים מבתיהם כחלק הכרחי מההתנתקות הכוללת . יש טוענים כי משאל עם היה מחזק את ההליך הדמוקרטי, ואולם זכותו של מנהיג להשתמש בכלים דמוקרטיים צרים לקבל החלטות. אף אם הן כואבות ביותר.
המתיישבים, כמו ר' אליעזר בסיפור התלמודי, משוכנעים כי אלוהים נמצא בצידם, וראיותיהם בידם:
המבקר בגוש קטיף לא יכול שלא להתפעל מרמת החקלאות הפורחת בחבל ארץ ואדמה חולית שמעולם לא נתנה פירותיה קודם לבוא המתיישבים.. לטענת המתיישבים – זהו אות לברכת ה' למתיישב שנתן מכוחו לאדמה שהניבה לו בפנים מאירות גידולים רבים ועשירים באדמת חול שכונתה ע"י תושבי עזה הערבים כ"אדמה מקוללת". אמירות נוספות כמו "מיעוט הנפגעים יחסית לאלפי הטילים", מוסיפים לתחושת המתיישבים כי אלוהים בירך אותם ונוכח עימם בצרתם.
וכמו הסיפור התלמודי – ההלכה הארצית מתחזקת והולכת. לא יועילו הכאב והעוצמה הדתית. "אחרי רבים להטות" יאמרו ראש הממשלה , ותומכי התוכנית וההליך הדמוקרטי, עם שלל צבעי דגליהם יגברו על הכתום שילך וייעלם לעיתו עם ביצוע ההתנתקות – אם ירצה ה'.
אבל הסיפור התלמודי ממשיך: ר' אליעזר סירב לקבל את דעת הרוב והוא נודה. הנידוי היא פעולה הלכתית לגיטימית שעושים לאדם, ואף לרב שאינו מקבל את דעת הרוב. משמעות הנידוי, בין שאר "הלכות המנודה", היא שאסור ללמוד תורה ממנו- וממילא, אסור שקולו יישמע.
סגירת חבל קטיף דומה במעט להליך זה, הליך הנידוי. אי קבלת התושבים את דעת הסמכות של הממשלה- מביאה את הממשלה לסגירת הגוש, על כל המשתמע מסגירה זו. אין אפשרות למפגש ושיחה ישירה- אין קול. נותר הקשר הוירטואלי, הבלתי אמצעי-כלי התקשורת.
ואולם הסיפור התלמודי לא מסתיים בנקודה זו. כאבו של המנודה ר' אליעזר משפיע על העולם. הסיפור מספר כי כתוצאה מהכאב של ר' אליעזר, לקה העולם בשליש מיבול הירקות והחיטה שלו ויש אומרים שאף הבצק של הנשים האופות לא תפח.
אך לא רק האוכל הפיזי לקה. כאבו של המנודה יוצר אנרגיה בעולם. רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שט בים, כנראה בדרכו לרומא, למפגש פוליטי. כאב המנודה גרם לגלי הים לנוע, לסעור וכמעט להטביע את ספינתו של רבן גמליאל. רק לאחר דיאלוג בין רבן גמליאל עם הגלים, בו הוא מבקש להזכירם כי עמדתו במחלוקת נטולת אינטרס אישי, 'נח הים מזעפו.'
לא ניתן לכבות כאב. אפילו לא באמצעות לחיצה על שלט הטלויזיה לתוכנית קלה יותר להתמודדות. כאב המנודה פותח שערי שמים. באותה שעה בו הרוב שניצח חוגג את ניצחונו וכבר מוכן לסבב הבא ביהודה ושומרון, ר' אליעזר, בתוך נידויו, חי וכואב. לא ניתן לכבות את הכאב, הוא נוכח בעולם בעוצמות נפיצות.
והסיפור התלמודי ממשיך, ומתקרב לסיומו הטראגי. לאחר שניצל רבן גמליאל מטביעה בים הסוער – הסיפור מספר על מצב שבו "אמא שלום" -אשתו של ר' אליעזר ואחותו של רבן גמליאל, ששמה סמלי כל כך, מצאה את בעלה המנודה, חסר הקול, נופל על אפיו. "נפילת אפיים" בתלמוד, הוא מצב של נפילת הגוף והכרעה והכנעה מוחלטת, על האדמה. אינטימיות גמורה של האדם עם האדמה ושיח ישיר של הנופל על פניו עם בוראו. ברגע שנפל ר' אליעזר על פניו, יצא שופר המודיע על מותו של רבן גמליאל. אמא שלום מצאה את בעלה בנפילת אפיו ואמרה לו: "קום, הרגת את אחי". שאל אותה ר' אליעזר – מניין ידעת?
כאן מגיע הסיפור לסיומו – ענתה לו אמא שלום ואמרה: מסורת משפחתית אצלנו אומרת "שכל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה" סוף סיפור.
'אונאה' הוא מונח שפירושו צער ופגיעות. כל השערים של בורא עולם נעולים – חוץ משערי צער. בתלמוד, המאונים הם בדרך כלל אילו שלא זוכים שההלכה, המציאות, תתנהל לפי דעתם: נשים, גרים ויחידים נוספים שכאבם האין סופי,לא זכה למפגש ולהארקה במציאות . הסתר פניו של האלוהים התלמודי והמודרני מגלה פניו אל מול שערי אונאה.
רבן גמליאל מת –היות שחכמי הדור לא ידעו להכיל את כאבו של האחר- רבי אליעזר.
ובנמשל לימינו: כאבם העצום של מתיישבי גוש קטיף יוצר אנרגיה בעולם. בניגוד לחלק ממתיישבי יהודה ושומרון הרי שכל המתיישבים נשלחו לשם על ידי ממשלות ישראל. רוב מוחלט של המתיישבים מקבלים את מרות ממשלת ישראל גם בימים אלו. אנשים אלו מתנגדים לאספסוף האלים שמצטרף אליהם, על כרחם, מגבעות השומרון.
בביקור בנוה דקלים שערך כותב שורות אלו לפני ימים מעטים, לאחר סגירת שערי מחסום כיסופים, פגשתי אנשים שממשיכים לבנות ולזרוע. לא משיחיסטים תמהוניים, אלא אנשים המאמינים כי המציאות יכולה להשתנות. התמונה אינה פשוטה, אך היא קיימת וצריך "להסתכל לה בעיניים" ולא לסתום את המפגש במילים חוסמות המטילות על התושבים את פשטנות המשיחיות. זו עבודה קלה מדי.
תוך כדי נסיעה ביישוב נתקעתי בפקק תנועה מפתיע. היתה שם חגיגת הכנסת ספר תורה חדש לבית כנסת ביישוב. ראיתי פנים עדינות, מקוות ושמחות. מבעד לקמטים – ניתן גם לראות את הדאגה והכאב. טלויזיה לא היתה שם! הרבה יותר מעניין לחכות שעות לנער אלים הקופץ לכביש ובמעשה מטופש ומסוכן מנסה לעצור את התנועה. זה מקל על עבודת הניכור, על אי ראיית המורכבות.
אמנות המחלוקת היהודית דורשת מהאדם ומהמנהיג להיאבק על דעתו בחדות רבה ומאידך להתיחס לשערי הכאב של אלו שההלכה המציאות - איננה כמותם.
במחלוקות ההיסטוריות בין בית שמאי ל
סופו הטרגי של סיפור תנורו של עכנאי שבא לביטוי במותו של רבן גמליאל נובע מאי יכולתו של הציבור שאינו מניף את הדגל הכתום לכאוב את כאבו של ר' אליעזר, את כאבם האדיר של המתיישבים העומדים לעזוב את בתיהם, את שדות החקלאות, את נוף גידולם במשך השלושים השנים האחרונות.
ולעולם – לעולם לא נדע מה חשב והתפלל ר' אליעזר בשעה שנפל על פניו. אני איני סבור שהוא התפלל למותו של רבן גמליאל. אני מאמין שהוא פשוט
חברה מתוקנת צריכה לערוך בכיכר רבין, ביום תחילת ההתנתקות, עצרת ביוזמת תומכי ההתנתקות דווקא שכל כולה הזדהות עם כאב העזיבה. ואולי נסתפק בדקת דומיה ברחבי הארץ.
חודשי אוגוסט -שלהי תשס"ה עומדים להיות ימים דרמטיים וסוערים בהליכות ימי מדינת ישראל. אם רוצים אנו ש"ינוח הים מזעפו", כדאי שנזכור כי אנו עתידים ליתן דין וחשבון על מה שעשינו למען מפגש עם שערי האונאה והכאב ולא רק לעסוק בחסימת הכיסופים.
