משה מאיר
אחד מהישגיה החשובים של הציונות, היה חידוש השפה העברית. בדורות ראשונים היו אנשים מחויבים לדיבור העברי כצו מוחלט, 'עברי דבר עברית'. בשדה השפה העברית צמח המפעל הציוני. בשדה זה נוצרה שותפות בין הקהילה החילונית, ובין חלק מהקהילה הדתית. אלא שהשותפות היתה במעשה ולא בשפה. אומנם שתי הקהילות - הדתית והחילונית – דיברו עברית, אך רק ברובד החיצוני של השפה. המדינה – מושא השיתוף – נקראה בשפה החילונית 'בית'. אותה מדינה נקראה בשפה הדתית 'ראשית צמיחת גאולתנו'. שני מושגים שונים, עם שדות הקשרים וחיובים שונים בתכלית. היו שאמרו – ומה בכך? העיקר הוא השותפות בפעולה. כל עוד בני שתי הקהילות משרתים יחדיו בצבא, שותפים בשוק העבודה ומשלמים מיסים – אין חשיבות לשפה. המציאות הוכיחה אחרת. תיאור היש האחד בשתי שפות שונות, יוצר שני ישים שונים. הקהילות חיות 'כאילו' באותה מדינה, אך למעשה בשתים שונות בתכלית. יש והשונות פורצת עד כדי עימות.היום נדרש העם היהודי לתחייה שניה של השפה, הפעם ברובדי העומק שלה. מצד אחד על הקהילה הדתית לשמוט את השפה הפרטית בה אחותה החילונית לא נוטלת חלק. מצד שני על הקהילה החילונית לשוב אל מעמקי השפה. אם נוותר על שפה דתית המכילה את מושג ה'גאולה', ונשוב אל מושג ה'בית', נמצא במקורות רבדים ומשמעויות היוצרים תיאור גדוש ויחודי של המדינה. מסכת סוכה מגדירה את הסוכה כבית ארעי, בניגוד לבית המגורים – בית הקבע. מתוך כך עולות הבחנות ודקויות באשר למהות הבית.
העושה סוכתו תחת האילן – כאילו עשאה בתוך הבית... [פרק א' משנה ב']
בית עטוף בגגו – או בנוף האילן – כבשמיכה השומרת על חומו ומגינה עליו. בית הארעי חשוף, ורק סכך דק סוכך עליו.
בית שנפחת וסיכך על גביו: אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות פסולה. [משנה י]
לעיתם הבית נפחת. יש והפיחות מוציא מכלל בית קבע והופכו לבית ארעי. יש ועדיין הוא בית.
השפה האחת הבנויה על יצירת הדורות מאפשרת לבטא עמדות ומחלוקות, תחושות ורגשות. היא עשירה ועדינה, מכילה דקויות והבחנות.
הניסיון שלנו ב'קולות' הוא ליטול חלק בתחייה השניה של השפה העברית, שתוביל להתגבשות מחודשת של הזהות היהודית, והעמקת האישיות בעל הזהות.
