מעולמו של המחקר 10

ברשימות האחרונות עסקנו במקבילות בספרות חז"ל. הראינו שאין לתקן נוסח של מקור על פי מקורות מקבילים, אלא אך ורק על פי כתבי יד ועדי נוסח ישירים של אותו החיבורו עצמו. אני מבקש להביא הפעם עוד דוגמא פשוטה לעניין זה ובכך לחתום לעת עתה פרק זה.

בסוגיא בבבלי יומא (עז ע"ב) מצינו כך:

'ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. תנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים'

התלמוד מביא שתי ברייתות העוסקות באיסור רחיצה וסיכה ביום הכיפורים. העיקרון ההלכתי המעמיד  ברייתות אלה הוא שרחיצה וסיכה שאסרו היא רחיצה של תענוג, אבל רחיצה לצורך מותרת בתנאים מסוימים. בברייתא השנייה מובא מעשה בשמאי הזקן שלא קיבל את העיקרון הזה. הביטוי 'לא רצה להאכיל בידו אחת' קצת מוקשה, אבל דומה שיש לפרש כפי שפירש רש"י על אתר: 'אפילו ידו אחת לא היה נוטל לתת פת לבנו קטן ביום הכיפורים'. שמאי הסתייג מההיתר לרחוץ את הידיים כדי להאכיל את הקטנים. התלמוד שואל מייד 'מאי טעמא', כלומר מהו הטעם לדבר? ועונה אביי 'משום שיבתא', ומסביר רש"י: 'לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית ושם השד שיבתא'. כלומר, הסיבה שהתירו לרחוץ את הידיים, כדי להאכיל את הילדים היא משום השד הקרוי שיבתא ששורה על ידיים שאינן רחוצות ויכול להזיק לילד שמאכילים אותו בידיים לא רחוצות.

הסיפור על שמאי הזקן מופיע גם בתוספתא כיפורים וכך שנינו בפרק ד הלכה ב:

'תינוקות סמוך לפרקן מחנכין אותן בפני שנה ובפני שתים בשביל שיהו רגילין במצות ר' עקיבא היה מפטיר בבית המדרש בשביל תינוקות שיאכילום אבותיהם מעשה בשמיי הזקן שלא רצה להאכי' את בנו וגזרו עליו והאכילוהו בידו'

הסיפור כאן שונה מהסיפור בבבלי בשתיים: ראשית אין כאן כל זכר לידיים, ועוד, גם מהקשרו של הסיפור נראה ברור שהשאלה כאן עקרונית ועניינה האם קטנים צריכים לצום ביום הכיפורים או שמותר להם לאכול וצריך להאכיל אותם.

לפי הסוגיא בבבלי לכל הדעות מותר לקטנים לאכול ביום הכיפורים. השאלה היא רק האם מותר לאדם לרחוץ את ידיו לשם כך. יש לנו כאן דוגמא יפה לצמצום מחלוקת תנאית בתלמוד. מהסיפור בתוספתא יוצא ברור ששמאי חלק על ההלכה במשנה (ובתוספתא) האומרת: 'התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים בשביל שיהיו רגילין במצות'. יש להניח שבמקרה של פיקוח נפש הסכים גם שמאי להאכיל קטנים (כשם שגדולים חייבים לאכול במצב זה), אבל מכאן אין לפטור את הקטנים באופן גורף מחובת התענית. ואמנם כך היא ההלכה הקראית והשומרונית. התלמוד הבבלי הופך מחלוקת עקרונית זו לגבי חובת הצום של קטן למחלוקת הרבה יותר קטנה בענייני פטור מאיסור רחיצה (איסור דרבנן על פי התלמוד) לצורך האכלת קטנים.

דעתו זו של שמאי כפי שאנו מוצאים אותה בתוספתא מתאימה לדעתו גם בעניין סוכה, שכן שנינו במשנה (סוכה ב, ח): 'נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן:'

שוב מעשה בשמאי שפיחת בטיט של גג הבית כדי להכשיר אותו לסכך בשביל קטן בן יומו. שמאי חלק על ההלכה המובאת במשנה שקטן שצריך לאמו פטור מן הסוכה.

אני מבקש לחזור לרגע לסיפור על שמאי בתוספתא. הבאנו את הטכסט על פי המהדורה הביקורתית של ליברמן. בסדר מועד יש לתוספתא ארבעה עדי נוסח (הדפוס ושלושה כתבי יד וינה, ארפורט ולונדון): הטכסט על פי כתב יד וינה הוא כך:

ברור לגמרי שהמילה האחרונה בכתב יד וינה היא שיבוש פשוט בין ריש לדלת ויש לתקן כפי שאכן עשה ליברמן במהדורתו (לגבי המילה שלפני האחרונה והאכילה אולי זו צורה קדומה של והאכילו). מכל מקום שני הטכסטים שונים שוני משמעותי זה מזה. אין זו הפעם הראשונה שאנו נוכחים לדעת עד כמה הטכסטים של ספרות חז"ל הגיעו אלינו משובשים. איזה טכסט יש להעדיף? כתב יד וינה נחשב לכתב יד משובח של התוספתא על פי קריטריונים לשוניים. אפשר לראות את זה גם בסיפור שלפנינו. כתב יד וינה שומר על הכתיב הארץ ישראלי 'שמיי' ולא הכתיב הבבלי השגור בימי הביניים ועד ימינו 'שמאי'. אבל הדבר המעניין באמת הוא שהטכסט כפי שהוא מופיע בכתב יד ארפורט מתאים לגמרי לסוגיא בבבלי. לכאורה הבעיה בסיפור איננה עצם ההאכלה של הבן, אלא היא קשורה איכשהו לידיים אם כי אין זה ברור בדיוק איך. התופעה של טכסטים של ספרות חז"ל ש'תוקנו' על פי הסוגיות בבבלי ידועה ממקומות רבים.

נראה, אפוא, שיש להעדיף את הגרסא של כתב יד וינה. שמאי אכן חשב שיש לענות קטנים ביום הכיפורים. התלמוד הבבלי מחק מחלוקת זו והפך אותה למחלוקת בענייני רחיצת ידיים. השפעתו של התלמוד הייתה גדולה כדי כך שהיא השפיעה כנראה גם על מעתיקים של התוספתא באשכנז בימי הביניים.