שמואל הר
עד כה עסקנו ברשימותינו בכמה פנים של העיון המחקרי בטכסטים הקדומים – בניסיון לשחזר את הטכסטים האלה כפי שנתחברו במקורם לעמוד על דרכי התהוותם ובשאלה אלו מסקנות היסטוריות אפשר להסיק מהם אם בכלל. ואולם הנקודה העיקרית המבחינה בין הגישה המסורתית לבין הגישה המחקרית המודרנית איננה דווקא בהכרה שלימוד היסטוריה מן הטכסטים שלפנינו הוא בעייתי ויש לעשות זאת באופן ביקורתי. הנקודה העיקרית היא עצם התודעה שטכסטים אלה מייצגים תרבות שהיא בת מקומה וזמנה, כלומר, תרבות היסטורית השונה ממה שהיה לפניה וממה שיהיה אחריה. תודעה זו יש לה משמעות רבה בחקר התרבות. אחד הדברים הנובעים ממנה הוא ההכרה בהשפעות של תרבויות זרות ונוכריות. במקרה של ספרות חז"ל המדובר הוא בעיקר בהשפעתה של התרבות היוונית. השפעה זו היום היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. די אם נשים לב ללשונה של ספרות חז"ל ונראה את מספר המילים השאולות מיוונית (ומלטינית במידה פחותה בהרבה) בספרות זו. מספרן של מילים אלו עולה לכדי מאות רבות ואף אלפים. נימוס, פרצוף, לקלס, סנהדרין, דוגמא, הוגן, מלון, מלפפון, מטרונה, תיאטרון, פייטן, פיוס, פולמוס, לפרסם, פרהסיא, פייס, הן רק כמה מן המפורסמות שבהן. ואולם ההשפעה איננה קיימת אך ורק במישור הלשוני. היא קיימת גם ובעיקר בלב ליבה של תרבותם של חז"ל – בטכסים הדתיים.
ליל הסדר הוא דוגמא מצוינת לעניין זה. במאמר שפרסם זיגפריד שטיין בשנת 1957 בJournal of Jewish Studies הוא מצביע על מקבילות בין המשתה (הסימפוזיון) היווני לבין ליל הסדר. יוסף תבורי הוסיף לפתח עניין זה בספרו על תולדות ליל הסדר – 'פסח דורות'. שטיין הצביע על מאפיינים דומים רבים בסעודות החגיגיות היווניות ובליל הסדר. בעיקר מנהגי ההסיבה, פתיחת הערב ביין ושוויון בין כל המסובים עבדים ואדונים. תבורי הוסיף והראה שבניגוד לספרות המשתאות הקדומה, שבה הנאומים במשתה הם על נושאים מופשטים – כולנו זוכרים, למשל, את 'המשתה' של אפלטון שבמהלכו מתחרים הנוכחים בנאומים על 'ארוס' – האהבה – בספרות המשתאות המאוחרת יותר הנושא של הערב הוא פעמים רבות קונקרטי, כגון מאכל מסוים שהוגש בסעודה וכדומה. והרי זה ממש מה שאנו עושים בליל הסדר כאשר אנחנו מדברים על הפסח (הקרבן), המצה והמרור.
דוגמא יפה לנוהגי הסעודה היווניים הבאים לידי ביטוי בליל הסדר נוכל למצוא בתוספתא ברכות פרק ד' הלכה ח':
'כיצד סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים, ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו. נתכנסו כולן נתנו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו, ונתנו להם לידים, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אע"פ שברך על הראשון מברך על השיני. הביאו לפניהם פרפראות, אע"פ שברך על הראשונה מברך על השניה. ואחד מברך לכולם. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס.'
יש להדגיש שתיאור זה בתוספתא ברכות הוא תיאור של סעודה חגיגית רגילה ואין לו כל קשר לליל הסדר דווקא. אלו הם מנהגי הסעודה החגיגית כפי שאנו מכירים אותם בעולם העתיק בכלל. ההתכנסות בפרוזדור עם הפרפראות והיין ולאחר מכן הכניסה להסב בטרקלין. בכל זאת נוכל לזהות כאן הרבה ממנהגי ליל הסדר כפי שאנו מכירים אותם עד היום: נטילת הידיים בתחילת הסדר הלא היא נטילת הידיים המוזכרת כאן בשביל היין והפרפראות, הכרפס, הלא הוא 'זכר' לאותם פרפראות ומנהג ההסבה.
צא ולמד שמנהגי הסעודה החגיגית בליל הסדר אינם שונים בעיקרו של דבר ממנהגי הסעודה היווניים והרומיים שנהגו באותה תקופה.
