מעולמו של המחקר 9

שמואל הר

גרסה להדפסה

על ההבדל בין חילופי נוסחאות לחילופי לשונות

ברשימה האחרונה עסקנו בגלגולה של מסורת  - הסיפור על אותה נערה שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. מה טיבם של ההבדלים האלה בין הסיפורים במקורות השונים? האם מקור אחד מעבד את האחר או שהסיפורים השונים אינם תלויים אחד בשני? אין תשובה כללית לשאלה זו וצריך לבחון כל מקרה לגופו. כל אדם הלומד את ספרות חז"ל נתקל בתופעה של 'מקבילות' בין ספרים שונים.

לדוגמא: 

כל מי שקורא ומשווה את הסיפורים בתוספתא ובבלי רואה שלפנינו אותו הסיפור ממש. למען האמת המדובר ממש באותו הטכסט. ובכל זאת ישנם הבדלים לא קטנים בין הטכסטים. האם עלינו לומר שהבבלי מעבד את הברייתא שבתוספתא או שמא הנוסח בבבלי משקף את הגירסא של התוספתא כפי שהייתה לפניו? שתי האפשרויות אינן נראות הכרחיות. לתופעה מסוג זה אפשר להביא עשרות ומאות דוגמאות. יש להבדיל בין שיבושים ו'תיקונים' של ספר בתהליך המסירה שלו לבין עיבודים של סיפור אחד על ידי שני תנאים שונים.

בהבחנה זו פותח חוקר התלמוד י"נ אפשטיין את ספרו הגדול 'מבוא לנוסח המשנה':

'חילופי-נוסחאות (varianten) – הם חילופים הנופלים בספר על-ידי טעויות במסירתו שבכתב ושבעל-פה. חילופי-לשונות – "פנים אחרות" (versionen) של התוכן, זאת אומרת עיבוד של "ספר" ידוע ע"י "תנא" אחר.'

הדוגמאות שמביא אפשטיין פשוטות יותר. למשל, המשנה בבבא בתרא שונה 'אוירה של חצר' ובתוספתא המקבילה אנו שונים 'מילוסה של חצר'. אין כאן גלגול של אותו הטכסט, אלא שני תנאים ששנו את אותו התוכן בצורה שונה. במקרים כאלה אין עניין של נוסח מקורי יותר. בניגוד למקרה שיש בפנינו שני כתבי יד של אותו החיבור עצמו המביאים שתי גירסאות שונות, ולכאורה עלינו לשאול מהו הנוסח המקורי יותר ואיך השתבשה ממנו הגירסא השנייה. ההנחה כאן היא שהיו מסורות שונות וניסוחים שונים של אותו התוכן. נוסח אחד הגיע למשנה ונוסח אחר הגיע לתוספתא או לברייתא שבתלמודים. ולכן, ממילא אין כל טעם לתקן את הנוסח האחד על פי האחר.

מובן, שניתן להביא גם דוגמאות לכך שמקור אחד הכיר את המקור השני ועיבד אותו. דוגמא פשוטה לכך היא התוספתא במסכת ברכות הלכה יב:

'בעל קרי חולה שנתן עליו תשעת קבין מים הרי זה קורא אבל אין מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיבא בארבעים סאה ר' יהודה או' ארבעים סאה מכל מקום הזבין והזבות והנדות והיולדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות ובעלי קריין אסורין בכולן ר' יוסה או' אבל שונה הוא בהלכות הרגילות ובלבד שלא יציע את המשנה'

התוספתא עוסקת בשאלה האם טמאים בטומאות שונות מותרים לקרוא וללמוד תורה. מסתם לשון התוספתא יוצא ברור שנשים מותרות לקרוא וללמוד תורה, שהרי היא מזכירה את הזבים והזבות.  אם נעיין בברייתא המקבילה בבבלי (מועד קטן טו ע"א) נמצא: מכאן אמרו: הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש ובתלמוד, בהלכות ובאגדות, ובעלי קריין אסורין'

הזיקה בין הרשימה בבבלי לבין הרשימה בתוספתא היא ברורה, ובכל זאת יש ביניהם הבדל. האם גם כאן נאמר שהמדובר בתנא ששנה את ההלכה אחרת. ההבדל הבולט בין הרשימות הוא שברשימה שבבבלי אין מוזכרות נשים. במקום 'נידות' מזכיר הבבלי 'בועלי נידות'. זהו 'תיקון' קל שמסלק את הנשים מן התורה ומלימוד תורה. וכבר העיר על כך ליברמן בפירושו לתוספתא:

'בכוונה הוציאו את הנקבות והכניסו זכרים במקומם...'.

נראה פשוט שיש כאן בבבלי השמטה מכוונת של הנשים, מפני שהיה פשוט להם שנשים אינם בתלמוד תורה.

זוהי דוגמא יפה ופשוטה לציטוט של הבבלי את התוספתא – במקרה זה ציטוט מגמתי שמדיר את רגליהן של נשים מתלמוד תורה.