שמואל הר
בשתי הרשימות האחרונות עסקתי בשאלה, האם אפשר ללמוד היסטוריה מספרות חז"ל? רשימות אלה עוררו כמה תגובות בכתב ובעל פה וברצוני להידרש לעניין פעם נוספת.ראשית, לעצם העניין. מה פתאום ללמוד היסטוריה? העיסוק בהיסטוריה הוא נשמת אפם של 'מדעי היהדות'. וכבר כתב בעניין זה אפרים אלימלך אורבך: 'רבנו תם והרמב"ן יכולים להתפאר בשיטתם בהגהת טכסטים על פי כללים שהביקורת הטקסטואלית בימינו יכולה לקבלם ללא כל הסתייגות... ואין לך כמעט עניין, בין אם הוא שייך ל'ביקורת הנמוכה' בין ל'עליונה' (על מושגים אלה אפשר לעיין ב'עולמו של המחקר 4), שלא נמצאו לו אסמכתות באחד מן הפירושים המסורתיים... התחום היחיד, שהיה כולו חידוש, אותו הביאה עמה חכמת ישראל, היה האידיאה של ההיסטוריה'.
מדע ההיסטוריה כמו כל מדע בימינו שורשיו ביוון. השאיפה להכרת העבר כפי שהיה היא חלק מן הרצון הכללי להרחיב את הידע האנושי, ברוח הפתיחה המפורסמת של הספר הראשון של המטפיזיקה לאריסטו: 'כל אדם מטבעו שואף לדעת'.
בצורה שאנו מכירים אותו היום הרי הוא פרי של הרנסנס וההומניזם האירופי. הרצון להכיר את העבר כפי שהיה הוא לב לבם של מדעי הרוח. הוא נובע הן מן הרצון להכיר את העבר הקלאסי כפי שהיה, ולא כפי שסיפרה עליו הכנסייה בימי הביניים, והן מן ההכרה בהתפתחות ההיסטורית – דור אחד איננו דומה לחברו. הכרה שיכולה לשמש הכשר אידיאולוגי לתמורה ולשינוי.
דברים אלה יפים גם ל'חכמת ישראל' אמם של 'מדעי היהדות' מן המאה התשע עשרה. גם לאנשי חכמת ישראל היה עבר 'קלאסי' (בדרך כלל 'תור הזהב' בספרד) וגם להם הייתה הכרה חריפה של ההתפתחות ההיסטורית, בחינת לא כל הזמנים ולא כל המקומות שווים. הכרה זו עומדת בניגוד לתפישה המסורתית הרווחת.
עד כאן לשאלה הכללית.
נחזור עכשיו לנושא שעסקנו בו בשתי הרשימות הקודמות. האם ניתן ללמוד היסטוריה מן הספרות התלמודית? נעיין בדוגמא אחת שיש בה כדי לחדד את הבעיה ולהגדיר אותה יפה.
המדובר בסיפור שמופיע בתלמוד הבבלי (יומא דף סט ע"א):
בעשרים וחמשה [בטבת] יום הר גרזים [הוא], דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. - אמר להם: למה באתם? - אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו? - אמר להם: מי הללו? - אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. - אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו, וזרעוהו כרשינין. כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב.
מסופר לנו על מפגש בין שמעון הצדיק הכהן הגדול ואלכסנדר מוקדון כובש הארץ. האם נוכל להתייחס לסיפור זה כאל מקור היסטורי?
לכאורה, הבעיה הקשה ביותר היא שעל פי הסיפור הרסו היהודים את המקדש השומרוני בהר גריזים. אנו יודעים על פי המסופר ביוספוס הן ב'קדמוניות' והן ב'מלחמות היהודים', שהמקדש בהר גריזים נחרב רק כמאתיים שנה אחר כך בידי יוחנן הורקנוס. ברם, דומה שזו איננה הבעיה העיקרית. גם אם ננתק בין המפגש לבין החרבת המקדש עדיין יישאר בידינו סיפור בעל 'נופך אגדי'.
למה מתכוונים החוקרים כאשר הם מדברים על 'נופך אגדי'? דומה שניתן להצביע על כמה דברים:
א. אלכסנדר אומר שדמותו של הכהן הגדול מנצחת לפניו במלחמה. וכי כיצד יכול אלכסנדר לראות את דמותו של הכהן הגדול מבלי שראה אותה קודם מעולם?
ב. הסיפור מאוד דרמטי. הכותים והיהודים הולכים כל הלילה עם אבוקות של אור בידיהם, הפגישה מתרחשת בדיוק בזריחת החמה.
ג. הדרמטיות מתבטאת גם במהפך הגמור שחל בסיפור. הכותים מבקשים מאלכסנדר שיחריב את בית המקדש של היהודים, והלה כאשר הוא רואה את היהודים מתקרבים אליו ושואל מי הם, אומרים לו שהם באים למרוד בו. בסופו של הסיפור אלכסנדר משתחווה בפני הכהן הגדול ונותן בידיו את הכותים ואת מקדשם.
ד. הסיפור קושר בין עניין מדיני מובהק – גורלם של היהודים וגורל בית מקדשם לבין פגישה של שני אנשים יחידים ולו גם מנהיגים - שמעון הצדיק ואלכסנדר הגדול. אין כל ניסיון להסביר מהם הגורמים לאיבה בין הכותים לבין היהודים. האם זה סביר שאלכסנדר ייענה לתביעתם של הכותים להרוס את מקדשם של היהודים סתם כך? האם יש איזשהו רקע היסטורי לכך שהיהודים עומדים למרוד באלכסנדר? בעיניו של המספר הכל תלוי בתושייתו ובכשרונו של הכהן הגדול ובתום לבו של אלכסנדר.
הסיבה הראשונה שמנינו קשורה לכך שמעורבים בסיפור מעשי נסים שקשה לתת בהם אמון. ואולם דומה שדווקא שלושת השיקולים האחרונים משמעותיים יותר. אלה מצביעים על כך שלפנינו סיפור המעוצב באופן ספרותי מובהק. יש בו מבנה ברור, מהפך דרמטי ומה שפרנקל מכנה 'מציאות ספרותית'. כלומר, סיפור שנעדרים ממנו כל ניסיונות של הסברים ונסיבות היסטוריים והוא מתרכז באופיים ובמעשיהם של הגיבורים.
מה אנו יכולים כהיסטוריונים לעשות עם סיפור כזה?
נתעלם מבעיית פער הזמנים בין האירוע לבין התלמוד הבבלי – פער של למעלה משמונה מאות שנים! (בבעיה זו כבר עסקנו ברשימה 'מעולמו של המחקר 5').
במחקר קיימת עד היום מחלוקת בעניין זה. ברור שאי אפשר לקבל את הסיפור כפי שהוא, אבל חוקרים אחדים מניחים שהסיפורים בספרות חז"ל רובם המכריע מבוססים על איזשהו 'גרעין היסטורי'. מהי הדרך לחשוף את אותו ה'גרעין ההיסטורי'? עלינו לסלק את כל הדברים הבלתי אפשריים כגון מעשי נסים, אחר כך עלינו להיפטר גם מכל ה'עיצוב הספרותי' ואחר כך עלינו לבחון האם האירוע סביר מבחינה היסטורית. כלומר, האם הוא לא נסתר על ידי הממצא הארכיאולוגי או על ידי ידיעות שיש לנו ממקורות היסטוריים אחרים בני התקופה. לבסוף עלינו לשאול האם המקור שלפנינו מספר לנו את האמת או שהוא מקור מגמתי.
אלה כמובן אינן משימות פשוטות. אבל אחרי שעמדנו בהן בהצלחה אנחנו יכולים להתייחס אל הסיפור שלפנינו כאל מקור היסטורי. הנחת המחקר היא שיש לנו סיפור שמבוסס על אירוע היסטורי. ואחרי שנאפיין את השיבושים שחלו בו בגלל מגמתיות המספר, המרחק בזמן, הרצון לרתק את השומעים בסיפורים פנטסטיים וכד' נגיע אל ה'גרעין ההיסטורי'.
כמובן, שגם לדעת אותם חוקרים ישנם סיפורים שהם בדיות גמורות כמו, למשל, סיפורי רבה בר בר חנה בבבלי בבא בתרא. ואולם, לדעתם, זהו מיעוט מבוטל של הסיפורים - בדרך כלל סיפורים פנטסטיים על כל מיני דברים משונים.
חוקרים הבאים מן האסכולה של מחקר הספרות כופרים בטענה זו. לטענתם יש להבדיל באופן עקרוני בין טכסט ספרותי לטכסט היסטורי. טכסט ספרותי יוצר מציאות משל עצמו בניגוד לטכסט ההיסטורי שמתיימר להציג מראה של המציאות החיצונית. מובן, שהסופר היוצר משתמש בין השאר גם במציאות כחומר גלם ליצירתו, אבל ניסיון לשחזר מציאות זו דומה לניסיון לשחזר מתוך 'החטא ועונשו' את גזיר העיתון שקרא דוסטוייבסקי לפני שכתב את הרומן, או מתוך 'פאוסט' את הוצאתה להורג של סוזנה מרגרטה ברנדט. ברור שללא מקורות חיצוניים לא היינו יכולים לעולם לדעת שאירוע מעין זה התרחש ובוודאי לא שגתה הושפע ממנו כשכתב את המחזה.
מהו אם כן אופיים של רוב הסיפורים בספרות התלמודית? האם יש להתייחס אליהם כאל חומר ספרותי או כאל תעודות היסטוריות? כפי שראינו שאלה זו נתונה במחלוקת קשה עד היום. מובן, שלתשובה על שאלה זו יש השלכה ישירה על הדרך שבה ניגש לפרש ולנתח סיפורים אלה.
