שמואל הר
ברשימה האחרונה עסקנו בטענתם של חוקרי הספרות בדבר העיצוב הספרותי של מקורות חז"ל. שאלה זו עומדת במוקד המחקר של ספרות זו בדור האחרון. כל המעניין במשנה, במדרשים ובתלמודים, אינו יכול להימנע מתחושה שלפניו חומר אקלקטי, מלוקט באופן אסוציאטיבי ללא יד מכוונת של ממש. תחושת האקלקטיות המוחלטת של המקורות הוטלה בספק בדור האחרון. יותר ויותר מחקרים מצביעים על מעשה העריכה של חיבורים אלה. לפני שניגש לטפל בעניין זה, עלינו לעמוד על תופעה אחרת המאפיינת ספרות זו – תופעת המקבילות. סיפורים רבים מופיעים בחיבורים שונים בספרות חז"ל בצורות שונות. כיצד עלינו להתייחס לתופעה זו?נעיין בדוגמא מבבלי כתובות דף סו ע"ב
א"ר יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. (רבי לא כך מושלים משל בירושלים מלח ממון חסר? ויש אומרים חסד) ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.
המדובר כאן על אלמנה שהחליטה להישאר בבית בעלה לאחר מותו. על פי ההלכה היתומים יורשים את אביהם, אבל האלמנה מוסיפה להתפרנס מנכסי הירושה באותה
אחר כך מסופר שאיבדה את כל נכסיה. העיצוב הספרותי בולט מאוד. במיוחד בולט התיאור הציורי של אישה עשירה שנעשתה ענייה עד כדי כך שהיא ערומה, איננה מסתפרת ומוצאת את מזונה בין גללים של בהמות.
נראה ברור שאין זה מקור היסטורי ואף לא ניתן לשחזר את האירוע הקונקרטי שעומד מאחוריו. ואולם במקרה זה נתמזל מזלנו ויש לנו מקבילה לסיפור זה בתוספתא:
תוספתא מסכת כתובות (ליברמן) פרק ה ח-י
המשרא את אשתו על ידי שליש כולם במדה האיטלקי אפי' נדה ואפי' חולה ואפי' שומרת יבם נתן לה כוס חבית וקדירה פך נר ופתילה יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר
מותר מזונות שלו ומותר בלאיות שלה העשיר עולה עמו העני אין יורדת עמו מעשה בבתו של נקדמון בן גוריון שפסקו לה חכמים חמש מאות דינרי זהב בכל יום לקופת בשמים ולא היתה אלא שומרת יבם אף היא קיללה ואמ' להם כך תתנו לבנותיכם
אמ' ר' לעזר בר' צדוק אראה בנחמה אם לא ראיתיה שמלקטת שעורים מתחת טלפי סוסים בעכו קראתי עליה המקרא הזה אם לא תדעי לך היפה בנשים וגו'
לפני שנעיין במקור זה נזכיר שהתוספתא היא חיבור תנאי. התוספתא עוסקת בשאלה כיצד יש לפרנס אישה שבעלה עזב אותה לתקופה קצובה והעמיד אפוטרופוס על נכסיו. אחר כך היא עוברת לספר סיפור על בתו של נקדימון בן גוריון שהייתה שומרת יבם. אי אפשר שלא לחוש מייד שהמדובר באותו הסיפור שקראנו קודם לכן בתלמוד. ואולם ישנם כמה הבדלים בולטים. בתוספתא ברור שהיא התכוונה לקלל את הדיינים. גם החכם המוזכר שונה אין זה רבן יוחנן בן זכאי, אלא ר' אלעזר ברבי צדוק שקורא עליה את הפסוק משיר השירים: אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן... זו שהייתה היפה והעשירה בנשים ולא ידעה להעריך את מה שיש לה יוצאת עכשיו בעקבי הצאן, כדי שלא תמות ברעב.
ההבדל המעניין ביותר אותנו הוא שבעוד שהסיפור בבבלי מוצג כסיפור מעשה: 'מעשה ב...'. בתוספתא הדברים מובאים כמימרא מפורשת בשמו של חכם מסוים. גם אופיו של הסיפור בתוספתא יותר אנקדוטלי ופחות ספרותי. האם באנקדוטה זו יש לתת אמון היסטורי?
אני מבקש להביא עוד שני מקורות. הראשון הוא מן התלמוד הירושלמי:
תלמוד ירושלמי מסכת כתובות פרק ה הלכה יא
והתני מעשה במרתא בת בייתוס שפסקו לה חכמים סאתים יין בכל יום ובית דין פוסקין יין אמר רבי חייה בר אדא על שום זנות יין ותירוש יקח לב והא תנינן אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מהו מוסיף רבי יהושע בן לוי אמר יין שהוא מרבה את החלב רבי חזקיה רבי אבהו בשם רבי יוחנן אף לתבשילה פסקו אף על פי כן קיללה אותן ואמרה להן כך תתנו לבנותיכם אמר רבי אחא וענינו אחריה אמן אמר רבי [דף ל טור ג]
בלי להיכנס לפרטי הסוגיא אנו מוצאים כאן סיפור נוסף על מרים בתו של שמעון בן גוריון. גם כאן מעיד ר'
המקור האחרון שנעיין בו הוא ממדרש תנאים לספר דברים בשם ספרי דברים (פיסקא שה)
ומעשה ברבן יוחנן בן זכיי שהיה רוכב על גבי החמור והיו תלמידיו מהלכים אחריו וראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת רגלי בהמתם של ערביים כיון שראתה את רבן יוחנן בן זכיי נתעטפה בשערה ועמדה לפניו ואמרה לו רבי פרנסני אמר לה בת מי את אמרה לו בתו של נקדימון בן גוריון אני אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת בכתובתי אמר להם רבן יוחנן בן זכיי לתלמידיו אני חתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית חמיה ושל בית ריבה זו לא היו נכנסים להשתחוות בהר הבית עד שהיו פורסים להם כלי מילת תחת רגליהם נכנסים ומשתחוים וחוזרים לבתיהם בשמחה וכל ימי בקשתי מקרא זה ומצאתיו +שה"ש א ח+ אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים אל תהי קורא גדיותיך אלא גויותיך שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום אין כל אומה ומלכות שולטת בהם וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא תחת רגלי בהמתם של אומה שפלה.
הסיפור מאוד מזכיר את הסיפור כפי שהוא בתלמוד הבבלי. לא נוכל לנתח כאן את היחס המדויק בין הסיפורים כפי שהם מופיעים במקורות השונים. אבל בוא נתאר לעצמנו שהיה לפנינו רק הסיפור בבבלי בלא כל המקורות האחרים. זהו המצב במקרים רבים. האם היינו יכולים לשחזר מהם הסיפורים שעמדו לפני מחבר הסיפור בבבלי? קל וחומר שלא היינו יכולים לשחזר מהי המציאות ההיסטורית מאחורי סיפורים אלה?
ביקשנו הפעם להצביע עד כמה סבוך גלגולן של מסורות בספרות חז"ל. מן הסתם חלק גדול מגלגולים אלה כלל לא הגיעו לידינו. עניינן של ה'מקבילות' בספרות זו ישוב ויעסיק אותנו ברשימה הבאה מזווית אחרת.
