"וישב יעקב" – האב שבע הנדודים, עבר בשלום את המפגש עם אחיו עשו, לא ממהר לפגוש את הוריו, בתו דינה נאנסת ובתגובה בניו שמעון ולוי רוצחים את תושבי שכם…
יושב 'יעקב' – נראה כי האירועים השכיחו בו את שמו, תכונתו – 'ישראל' לה זכה במאבק, וחזר להיות יעקב. חיפש שקט ואולי אהבה, ומצא את בנו יוסף, נתן לו כתונת פסים והמשך המעשה ידוע. זו נקודת המפנה – כאן מתחילה הירידה למצרים. אהבה זו מקלקלת את השורה, האחים כתגובה מפתחים שנאה ודומה שהכתוב מדגיש זאת באומרו 'ויראו אותו מרחוק' – ראיה מרחוק ניתן לפרשה כראיה פיזית, האחים רואים אותו מגיע מרחוק, אך ניתן לומר שגם בעומדם לידו ראו אותו מרחוק.
ראיה מרחוק מביאה כמעט לרצח, ברם ברגע האחרון צץ בכור הבנים ראובן 'ויצילהו מידם' – זו הצלה? בראשו של ראובן להצלה היה שלב נוסף, מאוחר יותר יבוא להשיבו אל אביו, אך מתברר שלמעשה חיים משל עצמו, יהודה רצה להציל את יוסף ממוות בבור והציע למוכרו לעבד, ובכך ראובן שב אל הבור 'והנה אין יוסף' !
מה מביא אחים להתנהג כך אל אחיהם, מה רוצה הכתוב ללמדנו?
נראה שסיפור משפחת האבות חוזר ומעלה בפנינו את נושא ההעדפה, בחירת בן על פני אחיו, קנאה ושנאה בתוך המשפחה. דומה שהעלאת פן זה באה להדגיש וללמד שהבעיה הפנימית בתוך המשפחה היא, היא הכוח המניע, אומנם קיימים שכם ותושבי הארץ, אך המתח בשיאו בשל ההתנהגות בתוך המשפחה. המשפחה אינה מעיזה להתמודד עם המחשבות ובודאי שלא עם המעשים, ודומה שרק בעת מותו של יעקב יתחילו לשוחח באמת, ושוב רק מתוך החשש שיוסף ינקום בהם. אולם למרבה הפלא יוסף יאמר 'אלוהים חשבה לטובה' (בראשית נ' כ'). בחירה והעדפה הינם חלק ממציאות החיים, והחובה – לשוחח ולראות פנים בפנים ולא לראות מרחוק.
מדרש החיים מלמד ומעיד על מתח בין בני משפחה ומתח פנימי בחיי האדם – מתי אני רואה, והאם ראייתי, אותה אני רואה, היא מרחוק ?
מדרש אותו אכנה מדרש ה"אילו" (רות רבה, פרשה ה') מלמד כיצד ניתן להתמודד, או מה צריך לעשות –
"א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך (או בנוסח אחר, למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא) שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם.
שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו,
ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו,
ואילו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה,
ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה. ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם, ככתוב: (מלאכי ג) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב וגו'" "
אילו הייתי יודע הייתי מכין, מתכונן … לכל אחד מאיתנו ה'אילו שלו' ! האם ניתן להימנע? אעיז לענות – לא, אין צורך, אך עלינו להבין שלכל מעשה ישנן השלכות, ובעיקר כחתימת המדרש – המעשה נכתב בספר החיים, יש לו משמעות, עלינו להשתדל לא לחזור אחר אותן שגיאות. אילו יעקב היה נוהג כישראל – האם היה סיפור אחר ?
בסיפור שלפנינו אין תאריך בלוח השנה אליו יש לייחס את מכירת יוסף, ברם נהוג לומר בתפילה פעמיים בשנה – ביום כיפור ובתשעה באב, את הפיוט 'אלה אזכרה' (מקורו של הפיוט בספרות ההיכלות שנכתבו במאות הראשונות לספירה). בפיוט מתואר מותם של עשרה הרוגי המלכות כצורך לכפר על מכירת יוסף. כלומר, סיפור המכירה ועונשו אינו מסתיים בספר בראשית, הוא אינו רק סיפור שהיה אלא מעשה הבא ללמד על ההשלכות לדורות.
"אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה. כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה. כִּי בִימֵי הַשָּׂר לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה. לַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה: בְּלָמְדוֹ סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת. וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת. וּפָתַח בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחָשַׁב מְזִמַּת. וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.
גָּבַהּ לֵב בִּגְדוֹלִים. וְצִוָּה לְמַלֹּאת פְּלָטֵרוֹ נְעָלִים. וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים. מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים: דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרוֹ. וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ. כִּי אִם הוֹצִיאוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ.
הֵם כְּעָנוּ לוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא. נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ. לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ. וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ:
וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִמְצָא כָּכֶם. וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם. וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵיכֶם….

בספר היובלים (מן הספרים החיצונים, נכתב במאה הראשונה או השנייה לפה"ס, בפרק לד', יב'-יט') נאמר: "ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחודש השביעי. ויתאבל כל היום ההוא… על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו את יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה בעבור חטאותיהם כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו.
ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטאותיהם ובעבור כל פשעם ובעבור כל שגגותיהם לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה."
במדרש (ילק"ש שמיני) נאמר 'יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר' כלומר ישנו קשר בין קורבן השעיר לעזאזל בסדר העבודה של יום כיפור, לשעיר העיזים אותו שחטו אחי יוסף על מנת להטעות את אביהם (בראשית לז' לא'). מדרש זה מלמד שמעשה אחי יוסף זקוק לאזכור מדי שנה בשנה בימי חשבון הנפש, על מנת להתריע על הסכנה שבקנאת אחים. קנאה שמהותה אהבה, אהבת אב לבן שעוררה שנאה בין אחים. קריאת הפרשה מדי שנה חוזרת ומדגישה את הצורך בראיה מקרוב !!!
רעיון זה בא לידי מיצוי ('כואב לטעמי', בעיקר באומץ ובצורך לספרו בקרב קהילת החסידים) בסיפור החסידי של ר' מאיר מפרמישלאן 'ר' שמשון מוינה והקיסר האוסטרי' מתוך: סיפורי יעקב, יעקב סופר מדוברמיל, הוסיאטין תרס"ד, סימן כח'
"הצדיק המפורסם שמשון מעיר וויען הנקרא ר' שמשון וויענער היה חשוב למלכות.
פעם אחת שאל אותו הקייזער: מדוע עם בני ישראל הם משוקעים בגלות זה זמן כביר ואיזה חטא גרם להם זאת.
ויען ר' שמשון ויאמר: אין זה אלא מפני קנאת ושנאת חנם.
ולא האמין בזה הקייזער ויאמר, כי אם לא יתן לו תשובה נכונה עד שלושת ימים אז נקום ינקם בעם בני ישראל.
וכשמוע ר' שמשון וויענער את דברי הקייזער הלך לביתו ועשה שאלת חלום והודיעו לו מן השמים אשר התשובה הראשונה היא תשובה נכונה וברורה ואמיתית ובל ישיב מדבריו הראשונים והקייזער ממילא יאמין.
ויהי יום אחד בתחילת החורף נפל שלג גדול אשר אז הדרך של חייתו יער לרוץ ביער, וילך הקייזער עם יועציו ליער לצוד ציד, והלכו כמה פרסאות מהעיר ליער וייפרדו איש מעל אחיו לחפש אחר חיות לצודם. וגם הקייזער פרד מהם ותעה ביער עד לעת ערב. והם לא ידעו כי הקייזער תועה בחושבם כי הלך לביתו.
ויהי כאשר הלך ביער בלילה ראה מרחוק אור מאיר כי היה קרוב לכפר שעמד בעבר הנהר. הלך הקייזער עד שבא לנהר ופשט את מלבושיו ועבר הנהר ויבוא לעבר הנהר ערום ויחף והיה קר לו מאוד כי הלך רק בכתונת ובמכנסיים והלך בכפר מבית לבית וכבר נסגרו הדלתות עד שמצא ערל אחד פתחו פתוח.
ויהי כאשר ראה אותו הערל נבהל ממנו כי חשב אולי רוח או שד הוא ויגרש אותו. ויאמר (הקייזער) בלבו : אם אלך אצל הערלים יעשו לי כולם כמו זה הערל, אלך אצל היהודי באכסניא בוודאי יעשה חסד עמי. וכן עשה.
הלך לבית אכסניא של יהודי ופתח לו הדלת והכניסו.
ותאמר לו אשתו בלשון עברית: אולי יגנוב הערל אצלנו מעות או כלים.
ויאמר האיש על כול זה צריכים אנו ליתן לו מקום כי הוא איש כמו שאר האנשים.
ויאמר הקייזער שיתנו לו צלוחית יי"ש (יין שרף) עם קיכעל (עוגיה) ונתנו לו ואחר כך קפץ על התנור באומרו שמאוד קר ונתן לו האיש הפעלץ (הפרווה) שלו שיתכסה עמו.
ותאמר לו אשתו עוד הפעם: הערל הזה יגנוב הפעלץ ויברח.
ויאמר האיש: הנה לא אכבה את הנר ואהיה נעור כל הלילה. בהשכמת הבוקר ויקום האיש לומר תהילים ושירות ותשבחות,
שאל אותו הקייזער אם הכפר רחוק מוויען וכמה פרסאות יש מוויען.
ויען האיש: ד' פרסאות היא.
ויבקש האיש שישכור לו עגלה לנסוע עמה לוויען.
ויען האיש ויאמר: אנוכי יש לי עגלה קטנה וביכולתי להוליכך לוויען.
ויאמר: כן, אסע עמך, נקבה נא שכרך.
ויאמר שרוצה ד' פערציגער. ויאמר שיתן לו ובאופן שיתן לו הפעלץ לכסות עצמו על הדרך. ותאמר אשתו בלשון עברית: הנה האיש הערל יהרוג אותך בדרך ויקח הפעלץ ולא ישלם לך בעד היי"ש ובעד הקיכעל ויברח.
ויען האיש ויאמר לאשתו: בל תפחד, הוא כמו שאר האנשים. ויסעו העיר וויען.
ובבואם העירה שאל האיש את הקייזער: לאן אתה רוצה שנעמוד בשם?
ויען הקייזער ויאמר: אצל חצר המלך.
ויאמר האיש: בוודאי ענוש יענישו אותנו אם אנחנו נעמוד שם.
ויאמר הקייזער: אל תירא ואל תחת אני אתרץ את הכול. ויבואו עד שער המלך.
קפץ המלך מהעגלה וינס הבייתה כך לבוש עם הפעלץ, וכל בני ביתו של הקייזער שמחו מאוד עמו.
האיש בעל העגלה עמד בחוץ ויירא מאוד כי פקד המלך להכניסו הביתה. ויהי בראותו שמכניסים אותו לבית המלך פחד מאוד.
ויאמר המלך: בל יירא כי לא אעשה לו מאומה רק אדבר עמו דברים אחדים. ויבוא לפני המלך וישאל אותו המלך: מכיר אתה אותי?
ויען האיש ויאמר: אדוני המלך, אנוכי לא ראיתיך מעודי עד היום הזה.
ויאמר המלך: אבל אנוכי מכיר אותך היטב ואני יודע מעמדך וגם מהכלים והמטלטלין שלך איך ובכמה כמות, ויאמר לו הכול.
ויען האיש ויאמר: אין חכם כחכמת המלך, הלוא יודע הוא מה בחדרי בית של בן כפר.
ויאמר המלך: הלילה הזה הייתי בבית מלונך והחיית אותי. וסיפר כל הדברים לפני שריו ויועציו איך הנוכרים סגרו הדלתות ואיך ישראל הזה החיה אותו.
וישאל אותו המלך: כמה מגיע לך בעד היי"ש והקיכעל ובעד שכר העגלה, יעשה עמו חשבון. גם שאל אותו: מה שאלתך בעד הטובה שעשית לי.
עמד ושתק ולא ענה כלום. שאלו אותו: רצונך עשרה כסף? שתק.
ויאמרו: אולי חמישים, מאה, שתק.
אולי אלף או מאה אלפים, כסבורים הם שאינו מרוצה.
ויאמרו: אולי רצונך גיטער (אחוזה) עם שדות וכרמים, ולא ענה להם.
ויאמרו: אם אינך מסכים לקבל המתנות שרצון אדונינו המלך ליתן לך נשלם לך כפי החשבון ולא יותר.
ויען האיש ויאמר: כל זה אינו שווה לי כנגד הטובה שרצוני שאדוני המלך ימלא לי שאלתי ויעשה את בקשתי בדבר היהודי הדר בכפר השני הסמוך לכפר לשי ושמו ראובן, והוא בא בכל שבוע לכפר שלי לקנות כל הסחורות ועורות ושאר עניינים. יפקוד המלך פקודתו למחות בו שלא יבוא עוד מעתה ועד עולם לכפר לקנות.
ויהי כאשר שמע המלך את דבריו אמר: עתה אני רואה כי כן ר' שמשון דובר. כי הקנאה והשנאה בין האחים ישראל גדול מאוד. והודה לדברי ר' שמשון. וקרא את ר' שמשון.
ור' שמשון עשה החשבון מהקייזער נגד האיש והקייזער נתן לו מתנות רבות ויקרות. והאיש הלך לדרכו לשלום. זכות ר' שמשון וויענער יגן עלינו ועל כל ישראל.
זקוקים אנו לסיפור בו יש סוף אחר – בו אהבת חינם, עזרה לזולת – ראיה קרובה 'ישראלית' ! 'עושה שלום…. יעשה שלום… ועל כל יושבי תבל' – נעזור ולא נחכה !