פרשת כי תשא עוסקת כולה בציר האנכי שבין שמים לארץ. היא מתחילה בשמים – בשיחה שבין אלהים ומשה, בפרטי הפרטים של כלי המשכן העתידי ובשמיו. הכל תיאוריה טהורה, דיוקי דיוקים של דמיון וחזון אלהיים, שבבוא היום יהפכו למציאות גשמית מוזהבת.

משם, יורדת הפרשה, יחד עם מצלמת הבמאי התורני, ועם מבטנו העוקב אחריה, אל אדמת המדבר. שם, בין בני אדם בשר ודם, המחכים למנהיגם הנעלם, אנחנו מגלים את היעדר הרוח והיעדר החזון. במאי הקולנוע של הפרשה, מתאר לנו את הכמיהה של אנשי מחנה ישראל למשהו קיים, נוכח, לכוח ברור ומציאותי שיוכלו להיתלות בו.

הם קוראים אל אהרון: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, 1). הם מבקשים לעשות לעצמם אלהים, כי "האיש" שהנהיג אותם נעלם. יש בדברי העם לאהרון היפוך מרתק של היוצרות – הם תולים את הצלתם ב"איש", וכשזה מאכזב אותם ומפקיר אותם לגורלם, הם רוצים לעשות להם "אלהים". "איש" בעיני העם, הוא מקור הכוח העליון, המשפיע על המציאות ומשנה אותה, ואילו "אלהים" הוא משהו שבני אדם עושים, כשהם פוחדים, בודדים וזקוקים לתמיכה את האלהים שלהם יוצרים האנשים מזהב. החזון המוזהב של אלהים האמיתי, שמשוחח בנחת עם משה בשמים למעלה, מתגשם על הארץ בדמות אחרת. הגולם קם על יוצרו:
"וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, 3 – 4). את העגל – אלהים יוצרים לעצמם העם מן הזהב אשר בכליהם, מן התכשיטים שלהם.
יכול הדבר להיראות אבסורדי בעיני משקיפים תמימים – כיצד יוכלו בני אדם לייחס תכונות אלהיות למשהו אשר הם יוצרים במו ידיהם מחומרים שהביאו בעצמם? גם אלהים עצמו אינו מבין זאת, וגם הוא תמה, נעלב ומקנא על בחירת העם ועל העדפתם את העשוי בידיהם על פני החרוּת ביד אלהים.שוב עולה המצלמה אל ראש ההר, אל המפגש השמימי בין אלהים ומשה. אלהים, שהוא בו בזמן גם השחקן הכמעט- ראשי בסרט הזה וגם הבמאי, יודע את אשר מתרחש למטה, על האדמה. הוא מבקש להשמיד את העם, אך משה עוצר בעדו. עכשיו, ברדת משה מן ההר, יגיע הסרט אל שיאו. זהו שיא המפגש בין שמים לארץ, רגע החיבור בין אלהים ובני האדם. אך משהו ברגע הזה מתקלקל ונשבר. משה יורד מן ההר עם לוחות האלהים: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, 16). אלה לוחות שכל כולן מעשה אלהים – החומר, העיצוב, הכתב שעליהן, הכל אלהי ונשגב. אבל על האדמה, במחנה בני ישראל, אין כוחות
להתמודד עכשיו עם האלהיות הטהורה, הם זקוקים לזהב, לאש, לריקוד. משה אינו מצליח להחזיק בידיו את כאב המפגש הבלתי אפשרי בין לוחות אלהים לעגל הזהב, בין הרוחניות הצרופה לגשמיות הבשרית, והוא משבר את הלוחות.

בקנאת אלהים שבו, שורף משה את עגל הזהב, ומשקה את העם-האישה-הסוטה במים המאררים המעורבים באפר
הפסל. לו היה זה עפר המקדש, ששם ה' נמחק בו, יכולים היו העם להנקות מאשמת הניאוף, אבל אפרו של עגל זהב
שרוף אינו מרפא, והלויים בהנהגת משה מוסיפים גם דם לחגיגת הבשרים והגשמיות. מי שרוצה אלהים של בשר
וזהב, ייאלץ להתמודד גם עם האש ועם הדם.

אלהים, ששולמה לו מנחת הקנאות, מזכרת העוון, מתרצה. הוא לומד את לקחו. העם הזה שבחר לו, אינו אלהי ונשגב,הוא אוסף של בני אדם, שיש להם צרכים גופניים, שזקוקים גם לגוף. דברי אלהים מיד לאחר סיום פרשת העגל, מלמדים שיש בו רצון להתקשר עם העם בדרכו שלו, ולא לנסות עוד לכפות עליהם את "מכתב אלהים": "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה" (שמות לג, 1). העם הזה רוצה גוף, בשר, זהב, ארץ. העם הזה זקוק לשתי רגליו על קרקע המציאות, ואת זה ייתן להם אלהים. הוא מספר על סגולות הארץ אליה הוא מוביל אותם, הוא מתאר את העמים אשר יושבים בה, ומרחיב דברו על המלחמה, על הדבש והחלב, על הדם ועל המוות. בכאבם הגדול, מבקשים האנשים גם שאר רוח, הם אינם רוצים רק את עגל הזהב של המציאות, אלא גם מעט אלהיות שמימית: "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות לג, 8). הם רוציםלהוציא עצמם מבִיצת הבשר והדם אל אהל המועד והרוח, אל האלהים.
את השילוב המופלא הזה בין אדם ואלהים יצליח אלהים לתת להם בלוחות השניים.

המדרש בשמות רבה (פרשה מ"ו, א), מספר, כי לאחר ששיבר משה את הלוחות הראשונים, הצטער על כך מאוד: "ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב (וזהו שכתוב) : "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה" (איוב יא)". הלוחות השניים, מסביר לו אלהים, יהיו שלמים יותר ומורכבים יותר. הם יהיו תוצר של שיתוף פעולה בין אלהים ואדם, ולא מעשה אלהי בטהרתו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ." (שמות לד, 1).
את הלוחות השניים, אומר אלהים, שלמד את הלקח מפרשת העגל, תעצבו אתם, בני האדם. את התורה הקיימת והמתקיימת לעולם, את התורה הבלתי נשברת, תיצרו גם אתם – במדרשיכם, בפרשנותכם, בלימודכם.

את מה שהבין אלהים בעקבות פרשת העגל, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו יום יום – היהדות והתורה כבסיס לה, אינן
רוחניות בעלמא, אינן רק "שמים". היהדות והתורה כבסיס לה, הן שילוב של האלהי
עם האנושי, של הרוח והחזון עם המעשה היומיומי בפועל, של העקרונות והרעיונות עם הזהב, הבשר והאדמה.